"חכי לי!"
ענבר המשיכה לרוץ, ממאנת להרגע מהתלהבותה המתעצמת מהאגם הקפוא.
אפשר לחשוב, מה מיוחד באגם קפוא? להמוני אנשים בעולם זהו רק
עוד אחד מחזיונות החורף הרגילים. אבל לא כאן, בכינרת.
"בוא כבר! איזה חזי אתה..."
רצתי אחריה, ומעדתי בשלג המחליק למרגלות שפת האגם. החלקתי על
בטני עד לרגליה, שכבר נעלו מחליקיים ועמדו בציפייה להגעתי.
סצינה מסרט על ניו-יורק של וודי אלן, זהו התיאור המדוייק, כך
נדמה. זוגות מחליקים שלובי זרוע, ילדים לומדים להחליק כי מישהו
סיפר להם שזה כמו אופניים - פעם אחת בחיים תספיק, החברה הגבוהה
מחליקים במיומנות כי הם יכלו להרשות לעצמם מדריך ואימונים
בשוויץ בין החופשות. במעידותיי הרגשתי ילד, ובמבטיי חשתי שאני
מקבל את שאינו ראוי לי.
"טוב ילד, בוא ננוח," כך היא נתנה הסכמתה, "אתה כבר נראה כמו
עגבנייה שהצמיחה גוף."
"לא לא, אני חושב שכבר קלטתי איך עושים את זה, תנועות רגליים
דומות לרכיבה קצת, מכופפים ברך אחת ורגל שנייה דוחפת,
לסירוגין."
"כן, בערך. חבל לי עליך, תיפול שוב ותשבור את הראש, ואני שכחתי
תיק עזרה ראשונה," היא הביטה בחיוך כיצד אני משפשף את הברך,
"והעירייה לא הציבה מציל, כי בינינו, מי חשב שהחורף יהיה כזה
קר?"
"ביננו?" עניתי בתמיהה, "יש בכלל בארץ מצילים שמיומנים להחלקה
על קרח? חוץ מזה שלא ממש אפשר לטבוע כאן..."

ענבר אהבה לאכול גלידה כשקר, וקרמבו לא נראה לה אופציה, בדיוק
כמו קוביה הונגרית לחובב שש-בש. ניגשנו לקיוסק הסמוך, פקוע
המחירים, ופינקנו את עצמנו בטעמים רגילים ואקזוטיים.
"טעים לך הווניל שלך?" היא שאלה למרות שידעה את התשובה.
"את יודעת שכן," עניתי עם קמצוץ כעס, "אין טעם מעל ווניל.
עדינות במימון לא מוגזם. ואיך ה... מה לקחת? טריפל שוקולד
והטעם החדש הזה, קוקוס-כרמל?"
"לא אוהבת לשנות הרגלים שטובים לי. טעמתי, התאים לי, נשארתי.
בערך כמו הסיפור שלי איתך."
"אז זה מה שאני בשבילך? רק עוד פתרון זמני שהפך לקבע?"
"אל תתפוס אותי על מילה, אבל אם תמשיך עם שאלות כאלה," היא
הרימה את עיניה הכחולות מהגביע, "גם אתה תמצא את עצמך כעוד
פתרון זמני."
כך תמיד איתה. חסך בהקשבה, יתרון בחוסר הבנה. דבר שהיה אמור
להישמע כבדיחה מתפרש כבסיס למריבה. ואולי הבעיה נעוצה בליקויים
בחוש ההומור. שלי, שלה, של שנינו.

"מתחיל להחשיך, בואי נזוז לאוטו, צריך להתקדם חזרה לכיוון
טבריה."
"אוף איתך, כבד אווז אחד. אתה לא רוצה לראות איך האגם נראה
נוצץ בלילה?"
"רוצה או לא רוצה, אנחנו צריכים להספיק להגיע למלון לפני כל
הילדודס האלו, ולתפוס חדר נורמלי."
זהו הקשר היחסי. אני הרציני, השקול, מפעיל מוגזם של הדעת, והיא
האימפולסיבית. אני הפשוט והנאמן, והיא המגונדרת והבוגדת
בדיעותיה. ווניל וטריפל שוקולד.
את הדרך לרכב עברנו בשתיקה. מוקפים בילדים צוהלים שמנהלים
קרבות כדורי שלג. ניסיתי לאחוז את ידה, אבל היא משכה אותה
ממני, ועטתה פנים זועפות, כמו ילדה קטנה שנפגעה מאמא שלה, על
שסירבה לקנות לה את הבובה שהיא כל כך רצתה. כדור שלג פגע לי
בעורף, וגרם לי להוציא צווחה קלה ומבט עצבני. עשיתי מבט תצפית
מהיר וראיתי ילד מביט בי בפנים סמוקות. קיוויתי שפניו אדומות
מבושה ושיש תקווה למוסריות בדור הבא, אבל הוא רק הוציא לשון
לעברי ורץ לכיוון האגם. ענבר ניסתה להסתיר חיוך שובב.

במלון המשיכה ענבר בשתיקתה המדוכדכת. מיד בכניסתנו לחדר היא
המשיכה לכיוון המקלחת. אני התיישבתי על קצה המיטה והדלקתי
טלוויזיה. הכנרת הקפואה במרכז החדשות, דוחקת לפינה 5 הרוגים
בתאונות דרכים בדרך לצפון. העברתי לספורט, נבחרת ישראל מפסידה
ברגע האחרון עלייה היסטורית. בערוץ הקניות הציעו לי לקנות מסך
מיוחד שיודע לייצר ריחות. חייכתי כשנזכרתי בסקוטי השמן
מ'אוסטין פאוארס', הייתי מעדיף לצפות בו במסך הרגיל עם אף
סתום.
ענבר יצאה מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב גופה, והיא מהדקת את קצות
שערה ומוציאה ממנו את שאריות המים.
"אין כאן פן?" שאלתי בהבנה, מנסה לעורר בה שיחה, לפחות קנטרנית
כלפי המלון, אבל שיחה.
"אין פן," היא ענתה ביובש, "חוץ מזה, אולי בא לי ככה?"
הרגשתי שהנה זה בא שוב, עוד מריבה על בסיס כלום. מוזר, חשבתי
לעצמי, היא לא במחזור. מאיפה זה בא לה, כל ההתפרצויות האלה.
אולי היא בהריון? לא, היא לא הייתה מרשה לעצמה את כל הפעילות
המוגזמת הזו.
לא רציתי לגרור את עצמי לוויכוח מיותר והחלטתי להזיז דברים
למען מטרה זו.
"אני יורד לשתות משהו בלובי."
היא לא ענתה. רק הפנתה את הגב והתיישבה על המיטה מצידה הרחוק,
והמשיכה לסחוט את שערה השחור, המבריק והחלק ברגעים אלו.
בלובי תכננתי לקנות לה את הדובי הגדול מחנות המזכרות, ולצרף
אולי איזה מכתב סליחה קטן, למרות שלא ידעתי על מה בדיוק אני
אמור להתנצל. החלטתי להוריד איזה 'ייגר' קטן לפני הקנייה.
התיישבתי לפני הברמן והזמנתי. הברמן חייך לעברי, העביר ניגוב
עם המגבת על חלקת השולחן מולי ותלה אותה על כתפו, מזג לי,
ובעודו נשען על ידיו על קצה העמדה, שאל "נו, מה חבר? רוצה לספר
לי מה קרה?"
קצת הרגיז אותי הברמן הזה. יותר מדיי נחמד. נראה חשוד. חי על
טיפים.
"אחי," אמרתי, "תפסיק לחיות בסרט אמריקאי..."
הורדתי את ה'ייגר' בלגימה אחת וקמתי. המשכתי לחנות המזכרות.
ענבר חלפה על פניי והתקדמה לכיוון היציאה.
"חכי לי!" מיהרתי אחריה, "לאן זה?"
"למקום בו אתה פוחד להישאר." ענתה ולא הוסיפה.

את הדובי לא קניתי. כעסתי.
חזרתי לחדר ופתחתי את המיני-בר. קיוויתי שאלכוהול יהווה תחליף
לאישה שלא לצידי כרגע. כך אנחנו הגברים פועלים כשרע לנו. זה
מתחיל בפיטמה, מוצץ, בקבוק חלב, מסטיק וארטיק, ממשיך לאלכוהול,
סיגריות, סיגרים, נשיקות וסוכריות מנטה, ונגמר בשיניים תותבות.
הכל סביב ההנאה האוראלית.
המיני-בר היה ריק, ולא היה לי כח לדבר עם שרות החדרים. ואולי
עדיף שכך, שכבתי במיטה בלי לחלוץ את הנעליים, והבטתי בתיקרה.
הצבע הבז'-קרמי התחיל להתקלף במקומות מסויימים ומתחתיו התחיל
להתגלות הלבן הנקי.
צריך להשלים איתה. לא יכול להיות שאני אסע לטבריה עם בחורה
שאני אוהב, ואחזור לירושלים עם אחת שאני מתעב. איך מנחמים
בחורה שלא יודעים מה הבעיה שלה? מקשיבים למה שיש לה לומר. לא
צריך להיות פסיכולוג בשביל לדעת את זה. בכלל, לא צריך להיות
פסיכולוג כדי להיות פסיכולוג. היא בטח שם, חזרה לכינרת...

באגם הקפוא היו המוני אנשים. הילדים הקטנים כמו הספיקו להתפתח,
והפכו למבוגרים שרקדו בזוגות לצלילי המוזיקה שבקעה מהרמקולים
הענקיים.
פיטר פרמטון. לכאורה עוד זמר של שיר אחד, ומצד שני, גם הוא
הוציא אוסף של 'המיטב' הכולל שירים שאף אחד לא מכיר.
ענבר ישבה על ספסל בצד והביטה במחליקים. היא צדקה, האגם הקפוא
באמת נראה יפה בלילה. כולו זרוע נצנוצים בוהקים, יוצרים תחושה
מציאותית של כוכבים מעל ומתחת. גם ענבר הקפואה ברגשותיה נראתה
יפה מתמיד בשעה כזו. סגורה, אטומה, עגומה ומבטה נעול.
לא ידעתי אם לגשת או לא. אני פוחד ממנה. לביאה המגינה על
דיעותיה-ילדיה. אין דבר מפחיד מזה. אך גם אין לב קל להתנחם
משלי. חוץ מזה, הגענו עד הלום, צריך להתבגר ולהתגבר. גם זה חלק
מהקשר. אחרי ארבעה חודשים ביחד צריך להיות מוכן למשברים.
ניגשתי מצידה, רציתי להפתיע. במרחק מספר צעדים ממנה עצרתי
וראיתי את ידה אוחזת במשהו קטן, נוצץ ומבריק. ידה השנייה החלה
לקלף את החלק המבריק ומתחתיו החלה להתגלות שכבת שוקולד
חומה-שחורה. ענבר נגסה, וממש יכולתי לראות את הלבן מבצבץ החוצה
מבין השחור, וכמעט שיכולתי לשמוע את הלב שלי נשבר כמו קליפת
השוקולד הדקיקה והפריכה של הקרמבו. ענבר המשיכה הלאה, ואני -
פתרון זמני.

Peter Frampton - Baby, I Love Your Way

Shadows grow so long before my eyes
And they're moving across the page
Suddenly the day turns into night
Far away from the city
But don't hesitate 'cuz your love won't wait

Moon appears to shine and light the sky
With the help of some fire flies
I wonder how they have the power
To shine, shine, shine
I can see them under the pine
But don't hesitate 'cuz your love won't wait

But don't hesitate 'cuz your love won't wait
I can see the sunset in your eyes
Brown and grey and blue besides
Clouds are stalking islands in the sun
I wish I could buy one out of season
But don't hesitate 'cuz your love won't wait

Ooooh, baby I love your way, every day
Wanna tell you I love your way
Wanna be with you night and day