"אוף! כולם קמצנים פה. כולם! איש לא נותן צדקה לאיש עני. מצידם
אני יכול למות ברעב. מה אני כבר ביקשתי מהם? מה? קצת אוכל?
אולי מטבע לקנות בגד לקראת הימים הקרים? מה? אוף!!! הכל באשמת
הכיבוש הביזנטי הזה." "אולי תרצה להציג לנו את עצמך?" "גל, יש
לך אולי מטבע לתת לי כמחווה של רצון טוב?" "אולי תקבל אחר כך
מטבע, עכשיו נשמח אם תואיל לספר לנו את סיפורך." "את הסיפור
שלי? לי אין סיפור. אני סה"כ דמות רקע שאמורה להציג את התסכול
של בני העם הפרסי בתקופת האימפריה הפרסית-סאסאנית ומלחמותיהם
עם הביזנטיים. שכחת? גל, נו באמת! תתעלה על עצמך! מה זה
השטויות ההיסטוריות האלה שאתה כותב?"

           'אנו מתנצלים על הבעיה בשידור.'

            'נתקלנו בתקלה טכנית.'

המערכת מתנצלת בשמו של ידידינו הפרסי - סאסאני - ביזנטי (היה
שם כיבוש, כבר אמרתי לכם פעם שהכיבוש משחית?) אך הוא לא יוכל
להמשיך לספר לנו את סיפורו, מכיוון שלפני רגעים אחדים הוא חוסל
בידי דולפין וגמל במדבר האיראני (הם הטביעו אותו בדמעות של
תנין). פרשנים בעיתונות הסבירו שמחקר חדש מראה כי יצורים
שסופרים מופרעים מייחסים להם אינטליגנציית יתר נוטים להיות
אלימים במיוחד. בכל מקרה, מכיוון שלצערנו האיש לא יוכל לספר
לנו את סיפורו אני אספר לכם את הסיפור מנקודת המבט
האובייקטיבית שלי (תחזיקו חזק, ותתעלמו אם הרבע הפרסי שלי
יתחיל לדבר).

כמה מאות שנים עברו מאז נצלב הצלוב על הצלב בעמק המצלבה. ישנן
סיבות רבות לפתוח במלחמה על אימפריה יריבה, אך גניבת הצלב
הקדוש במאה השביעית לספירה הייתה ללא ספק אחת הסיבות המעניינות
ביותר. במזרח התיכון במאה השביעית עמדו על רגליהם האחוריות
וחשפו שיניים שתי מעצמות על. האחת ביזנטית נוצרית דיופיזיטית,
והשנייה פרסית סאסאנית. הנצרות הדיופיזיטית היא גישה בנצרות
הטוענת שלמשיחם היו שתי מציאויות, האחת אנושית, והאחת אלוהית.
למען האמת המידע הזה כלל לא חשוב, כי אם בכדי שאוכל להסביר לכם
שזרם אחר שהושפע מהיהדות (הנצרות המונופיזיטית) טען שהמשיח היה
אלוהי כולו ונרדף עד חורמה ע"י חיילי האימפריה.  

הימים הם ימי שלום בין האימפריות המזרח-תיכוניות. מנהיג
הביזנטיים ומנהיג הפרסים פיתחו יחסים חמים וקרובים בין שתי
הממלכות. מנהיג הביזנטיים החל למגר פולשים ומזיקים בגבול
המערבי שלו והכל התנהל על מי מנוחות. עד שיום אחד, לאחר ויכוח
עם יועציו על חשיבותה של מנוחה בין 2 ל-4 בימי שלישי, ירד כועס
לבית המרחץ שבארמונו. בעוד אותו חתן פרס נובל לשלום נח לו
בשלווה, נכנס דולפין מתנקש למקום מנוחתו, הטביע אותו, והשאיר
אחריו משפט חרות על האבן. המזרחנים כמה מאות אלפי שנים לאחר
מכן הצליחו לפענח את המסר המוזר שהוא השאיר: "היה שלום, ותודה
על הדגים."

בכל מקרה, איש רשע אחד שראה כי המנהיג נרצח בידי דולפין בן
עוולה החליט לרשת את מקומו. הבעיה היתה שאישים רשעים לרוב לא
מוצלחים כמו אותם מנהיגים נחמדים וטובי לב. כאשר שמע השה הפרסי
שידידו טוב הלב נרצח, קרא לכוהנו הגדול וביקשו לשאול לאלים.
האלים שידוע שבזמנם היו צמאי דם ותאבי בצע יעצו לפרסים החכמים,
היפים, הנדיבים וטובי הלב לצאת למלחמה.

כמובן שהצד הטוב ניצח, מאות אלפי דולפינים פרסיים ארסיים תקפו
את שטחי סוריה וארץ הקודש. בעוד הנוצרים רודפים והורגים אחד
בשני ללא רחם מכיוון שבדיוק אז התלהט ויכוח נוקב בין הזרמים
הנוצריים השונים האם הדם ששותים בכנסיה הוא דמו של המשיח או
סתם מיץ אשכוליות שפג תוקפו.

באותו זמן, קצת דרומית לאזור הקרבות, החל לקום חיל צבא חדש
וגדול שמלמל בדרך פסוקים בערבית. הנביא מחמד צללה אלה עליהיי
השלם נפטר, ובעוד עלי חתנו ובן דודו של הנביא עסוק ברחיצת
גופתו, נשבע עומר אמונים לאבו-טלאב והכריח את כל האנצר לקבל את
מנהיגותו. בסופו של דבר, לאחר כמה שנים ופילוגים שונים
ומשונים, כבשו המוסלמים את המזרח התיכון כולו. אתם יודעים, זה
ממש הזכיר לי את הביטוי: "שניים רבים, השלישי רוצח".

הפרסים, שהיו בעלי היסטוריה עשירה ומפוארת מהמלך כורש ועד
היום, התעצבנו סוף הדרך כאשר כבשו אותם המוסלמים, וניסו למחוק
את עברם המפואר. בכל מקרה, אם אני הייתי מוסלמי (איל אללה אל
אללה ומחמד רסול אללה) הייתי שיעי, יודעים למה? כי לעלי באמת
הגיע להיות החליף הראשון. חוץ מזה, שהמבחן הזה שאני לומד אליו
כבר מוציא אותי מדעתי!