מיומנו של מכור, חלק ב

הוא יושב כעת בחדרו עם תחושה מוזרה נטועה עמוק עמוק בליבו.
הוא יושב משחק בזקנו ואינו מבין מה הולך לו בתוך גופו, הוא
מרגיש חלק חסר.
פעם היה מכור, הוא כבר לא זוכר את ההרגשה, את תחושת האושר
שהציפו אותו כשהסם היה בגופו.
"אומרים שלהיות נקי זה טוב" הוא אומר לעצמו שוב ושוב, הוא מנסה
לא לרצות אותו, אל תבינו אותי לא נכון, הוא אינו רוצה את מה
שהיה פעם, רתיעה עוברת בו רק לנוחך המחשבה.
אין הוא יודע מה לעשות, הוא נקי אמנם ואין בו את הצורך אבל עצם
אנושיותו עושה אותו מכור, הוא מחפש בכל מקום.

הוא ישב בחדר כשהמחט תקועה בתוך הווריד, הוא הסתכל בידו ואז
במחט בהלם "איך זה יכול להיות?!" שאל עצמו בזעם, "למה אני לא
מושפע".
כל סם אשר עבר בגופו לא דיגדג אפילו לא את תנוך אוזנו  השמאלית
אשר ידועה ברגישותה, דימעה ירדה מעינו.
חלק ממנו חסר, הוא רוצה לתת אבל אין סם שיקח, אין שום סם
שמשפיע עליו, הוא רוצה שמוחו יפסיק לרצות את הסם כל כך, הוא
רוצה להיות עסוק בעצמו ולא בסם המזויין.
אבל הוא אנושי וזה מה שנגזר עליו...

הוא יושב בחדרו, מתעסק בזקנו, מנגן בחלילו, פורט על הגיטרה
שלו, הוא מנסה לכתוב סיפור הוא מנסה לחיות אבל אנושיותו מונעת
זאת ממנו בדיוק כשם שהיא גורמת לו להנות מאותם דברים שבהם הוא
עוסק.

הוא יושב מול המחשב כותב על עצמו בגוף שלישי, מדמה בנות לסם,
הוא חושב שאולי זה יעזור, זה עוזר לו קצת ואולי אני מגזים.
הוא מזמזם את גברת לוין של השלושרים בראשו ועינייו נעצמות, הוא
קורא את מה שכתב ומזדעזע מהזוועה, על הזין אני אומר נמאס לי.
לילה טוב לכולכם.