מתן אומר שמהטלפון הציבורי שמחוץ לקיבוץ שלהם איזה בדואי אחד
עושה עיסקאות סמים. אני לא מאמינה, ושואלת אולי פשוט אין לו
טלפון בבית ובכלל איפה הוא גר, ומתן אומר שהוא מליין, שזה לא
כל כך עונה על השאלה שלי, ושברהט. מתן גם אומר שאבא שלו מרוויח
טונות כסף בעבודה שלו ושבגלל זה הם עומדים לעזוב את הקיבוץ,
אבל כולם קוראים לו שקרן פתולוגי ואומרים שהוא מציץ לבנות
במקלחת, אז אני לא מאמינה גם לזה. מתן מציע לי לבוא איתו לעקוב
אחרי הבדואי שעושה עיסקאות סמים כל ערב מהציבורי שמחוץ לקיבוץ
שלו, וזה שאני חושבת שהוא משקר בכלל לא מפריע לי להחזיק לו את
היד בחושך ולהסתתר מאחוריו, ולהתפלל לאלוהים שהבדואי לא יראה
אותנו. ואיפה לעזאזל זה רהט?
מתן מבקש שלא נספר להורים מה עשינו, כי אבא שלו יכעס נורא אם
ידע ואמא שלו שוב תצא החוצה לעשן כשהוא יחטוף את הסטירה. נכון
שלי לא אכפת כי אמא מרשה לי הכל ואבא בחוץ לארץ כל הזמן, אבל
בשביל להחזיק לו את היד עוד דקה אני מסכימה ואפילו נשבעת בכל
האחים והאחיות שלי. כשאנחנו מגיעים לבית של מתן ואבא שלו שואל
איפה הייתם מתן מסתכל עליי כאילו מתחנן שאזכור את מה שנשבעתי,
ולאבא שלו אומר שטיילנו ושחופש ושאמא אמרה שאפשר. אבא שלו
מחייך ומהנהן ומציע לי סודה ומגיש את הכוס בידיים ופה עם ריח
של סיגריות ואלכוהול. מתן יושב לידי כל הזמן שאני שותה בשקט,
ואומרת תודה בנימוס, כמו שלימדו אותי וכאילו זה הבית שלי ולא
שלו. ולפני שהוא נרדם הוא לא שוכח להודות לי שלא אמרתי שום דבר
ושלא הסגרתי אותנו לידי אבא שלו, ושמזל שלא סיפרתי על הבדואי
ועל הסמים, ואז הוא נורא מתרגש כאילו היינו עדי מדינה ותפסנו
את הסוחר סמים הכי גדול בארץ, אפילו שבעצם באמת לא ראינו כלום.