סיפור המעשה שלי - תחילתו אינה ברורה. סביר להניח שהייתי בוחרת
באותו רגע בו עלה אותו אליל גברי במדרגות הבית וחיי עצרו מלכת.
כדברי חכמים וטובים ממני, אין התחלה אחת. לכל דבר יש את שורשיו
עמוק בעבר וזוהי רק הסובייקטיביות אשר עוצרת בעדנו מלראות
תמונה גדולה יותר. זאת ורוחב היריעה המצומצם המוקצה לנו.
שמי אוריאלה. שם חסר משמעות. הייתי יכולה להיקרא בכל שם אחר.
אולם שם הוא שם ואם הוחלט הדבר כך הוא שמי. תמיד דאגתי לשאת
אותו בכבוד. אם בגן הילדים ניסו לכנות אותי בשמות אחרים, הייתי
מעמידה אותם על טעותם ואומרת ששמי אינו אורי או אלה או כל
שיבוש אחר. שמי הוא אוריאלה וכך נקבע ועדיף להם לקרוא לי בשם
זה אם הם מצפים שאתייחס לפנייתם. כבר בבית הספר היסודי אובחנתי
כילדה מחוננת ולכן הוצבתי יחד עם כל אותם המובחרים בתוך כיתה
נפרדת. כמובן שזכינו לכינויי גנאי אך אני לא הייתי מוטרדת.
הקדשתי את עצמי ללימודים ולא ראיתי את עצמי כעשב השדה. תמיד
ידעתי שקודם עלי להקדיש את עצמי לעתיד ורק אחר כך למנעמי
ההווה. וכך עברו עלי שנות הנעורים בשלווה קרירה עם מספר חברות
ומאות של ספרים. לבנים לא נתתי את דעתי כדי שלא יסיחו אותי
מדרכי והם לא נתנו דעתם אלי. לאחר סיום חובת לימודי בחרתי
בעתודה האקדמית כמובן. על כך לא היה עוררין. הצטיינתי בלימודי
גם שם ולבסוף הוצבתי בתפקיד סודי ואיכותי בקריה בשרות המדינה.
כאן מתחיל סיפורנו.
מאחר ובית הורי היה רחוק מהעיר הגדולה, שכרתי לי דירה עם מעט
עזרה מההורים והצבא. זאת הייתה דירה קטנה אך ממצה ובה חדר שינה
קטן, סלון מינימלי שהיה בשבילי גם חדר עבודה ומטבח. סגרתי את
ענייניי עם בעלת הבית החביבה ששכנה לה קומה למטה. ואז, בעוד
אני מעבירה את חפצי המעטים אל ביתי החדש, אני רואה אותו, את
האל היווני הזה, את מתת היקום לנשים, את יואב. הו, כמה ידעו
הוריו כיצד לבחור לו את השם. יו-אב. בן האלים. שריריו משורגים
כאילו הגה אותם פסל יווני, עיני הכחול-פלדה ממיסות כל אישה
בדרכן, שיערו השחור הקצר עשוי במיטב האופנה העכשווית כאילו יצא
מירחון תספורות איכותי, עור דבש שזוף אשר ברי שלא נוצר בחופי
הים אלא הוא מתת מולד, רגליו המחוטבות אשר נושאות את גופו
בקלילות מרשימה, זרועותיו הגדולות כאילו אומרות לקרוע לגזרים
את השרוולים בהן הולבשו, פלג גופו העליון מחוטב כדבעי וחולצתו
הקטנה אינה יכולה להסתיר את מקלעת הריבועים שהייתה יצוקה על
ביטנו, גבר שבגברים, תמיר וחסון. ואני קטנה, אפורה וגוצית
עומדת לי במעבר, עם ארגז קטן של ספרים ובוהה בו. מאחוריו צצה
לפתע איזו נקבה יפת תואר אך טיפשה בעליל, אבל הוא פתח ואמר
בקולו העמוק "סליחה, אולי את צריכה עזרה?". "אין צורך" מלמלתי,
אבל הוא, אביר שכמותו, מייד לקח את הארגז מעם ידיי והורה לנקבה
"חכי לי בדירה. אני כבר מגיע". טופפתי לידו בקטנותי הבולטת
בעוד הוא נושא את ספרי אל תוך הדירה. "נעים מאוד. אני יואב.
השכן" הוא אמר והושיט יד. "אוריאלה" גמגמתי. "אני שכנתך
החדשה".
כך עברו שבועות שבהם חייתי בתקווה יומיומית להיתקל בו באקראי
בחדר המדרגות. הייתי בודה סיפורים ועלילות רק כדי לנסות להביאו
לכדי שיחת חולין ואולי להתקדם הלאה. אולם תמיד הייתה מחוברת
אליו, כמו עלוקה ביערות הגשם, איזו עלמת חן אקראית לועסת מסטיק
שהטיפשות ניכרת בה וכל דבריה, יודעת אני, געיית פרות הינן. הן
זהו הרעש היחיד היוצא מדירתו עת הן נכנסות לשם. כך עד שהגיע
הערב בו שמעתי לפתע נקישה בדלת. "מי שם?" שאלתי, תוהה, מקווה.
"זה יואב. נגמר לי הסוכר". הו, מה הודיתי אז לאל על כך שרזה
מטבעי הנני ולכן מחזיקה אני סוכר בבית. פתחתי את הדלת. "כנס"
אמרתי. "ברוך הבא אל מעוני הדל" ניסיתי להרשים. "אהלן. יש לך
סוכר?". "כמובן. מיד. הרגש בבית". נעתי באיטיות למטבח בידיעה
שיואב ינצל את הרגעים הללו כדי לבחון את דירתי הקטנה והמוקפדת.
אולי אפילו יבחן את ספרייתי המשובחת וימצא בה את ספריו
האהובים. "הנה לך" השבתי לו כוס סוכר גדושה. "תגידי. את תמיד
מדברת ככה?". "כיצד?". "את יודעת, עם כל ה-'כיצד' וה-'הנה'".
"כמובן. הורי תמיד חינכו אותי לעברית נכונה. הנפש בריאה יותר
כשהשפה נקייה יותר. אתה ודאי מכיר את הפתגם". "זה חמוד איך שאת
מדברת". חמוד הוא אמר, הרהרתי. חמוד. קולו העמוק הדהד בתוכי
עוד שעות אחר כך. "יש לך ממש הרבה ספרים". "אני תולעת ספרים.
מודה באשמה". "אני קורא איזה ספר בחודש. אף פעם אין לי זמן".
חשבתי לומר לו את המימרה הידועה 'תמיד יש זמן לספרים', אולם
החלטתי שלא לעקוץ בו בלא צורך מיידי. "אז זה מה שאת עושה?
קוראת ספרים?". "אני גם כותבת את התיזה שלי בשעות הפנאי. כמובן
שאני עובדת. אני קצינה בצבא". "נכון. ראיתי אותך על מדים. זה
מאוד סקסי, מדים של קצינה. את בטח יודעת". סקסי הוא אמר,
חשבתי. סקסי. אפילו שהייתי מעדיפה שהיה אומר חושני, סקסי היא
גם מילה טובה. "טוב. תודה על הסוכר וסליחה על ההפרעה. יש לי
אורחת" הוא אמר ופנה ללכת. "אתה תמיד מוזמן לבקר גם בלי קשר
לסוכר" צעקתי נואשות אחריו, בלי לנסות להישמע אגבית.
במשך השבועיים הבאים שוטטה לה פרה מסוימת באחו המדרגות שלנו.
גבוהה הייתה ותמירה ואפילו אודה ואוסיף שהייתה מצודדת. אולם
בלבי שנאתי אותה כי היטב ידעתי לאיזו דירה היא הולכת ושבה. כל
לילה הייתי שומעת את בהמה זו כשהיא גועה בתוך מיטתו. "מותי
כלבה" בכיתי לתוך הכר אשר ספג את הדמעות הרבות של אותו שבוע.
הייתי צופה בהם מרחוק כשהיו הולכים ברחוב שלובי ידיים ואפילו,
אודה ולא אבוש, עקבתי אחריהם פעם לתוך בית קולנוע. יואב היה
נוהה אחריה כאילו הייתה לפחות אלה נשגבת ולא הזבל ההמוני שאני
ראיתי בבירור. כאן היה פותח בפניה דלת, שם קונה לה ורד. אולם
היא, כאילו לא היה שם, הייתה מודה לו בחיוך קר ותו לא. לילה
אחד התעוררתי לפתע בגלל טריקת דלת חזקה. מהר קמתי, גררתי שרפרף
וטיפסתי אל העינית של הדלת כדי שאיטיב לראות מה קורה בחוץ.
יואב עמד לבדו בחדר המדרגות בראש מושפל בעוד צעדי עקב מהדהדים
להם בחלל המסדרון. היא עזבה, חשבתי. עכשיו היא השעה. הזזתי את
השרפרף, פתחתי את הדלת והצצתי החוצה. 'יואב' שאלתי. 'הכל
בסדר?'. 'כן. אוריאלה". "התרצה לנוח קלות בדירתי? יכולה אני
לחלוט תה למענך". הוא השתהה בתשובתו ואז אמר "אוקי. למה לא?
מה זה לחלוט תה?"
שוחחנו כל שארית הערב. זה היה ערב יום חמישי למזלי, אחרת הייתי
מתייסרת על כך שאני מפסידה שנות שינה יקרות. הוא סיפר לי על
חייו שעלי להודות שלא היו מעניינים מדי. משום מה ראיתי שהוא
אינו מגלה עניין בלימודי אפילו שהם כה מרתקים ולכן ניסיתי
לכוון את השיחה אליו ככל האפשר, להאזין לו כדי לא לאבד את
העניין הפתאומי שמצא בי. "את מאוד מיוחדת" הוא אמר לי פתאום.
"את מקשיבה לי וזה כל כך יפה בעיני". הנהנתי. הוא הושיט את ידו
אל ברכי. הרגשתי את בטני מתהפכת. ידו השניה ניגשה ללטף את שערי
והוא התכופף לעברי כדי לנשק אותי. אף פעם לא נושקתי קודם והמגע
המיוחד הזה של שפתיים בשפתיים היפנט אותי. עצמתי את עיני
ושאלתי את עצמי עמוק פנימה שאלה שרבות ודאי שואלות "מה קורה
עכשיו? תמיד הספר מסתיים כאן".
גיליתי מה קורה כשיואב לפת אותי בזרועותיו ונשא אותי אל עבר
חדר השינה. הוא היה עדין אבל חזק, מתחשב אבל שולט, כמו שתמיד
ידעתי שהוא יכול להיות. חולצתי הוסרה מעלי, חזייתי לא היוותה
מכשול לאצבעותיו המיומנות והוא גחן אל שדי שעד עתה לא ידעו מגע
אדם אחר מלבדי. פיטמותי התקשו מיד והתחלתי להרגיש גלים של חום
שהיכו בכל גופי. כל כך שיכורה מאושר והנאה הייתי שהשענתי גופי
לאחור ולאור סימן זה הוא משך למטה את מכנסיי ושלח ידיים אל
אגני, כשזיפיו מגרדים את תוך ירכי. בכל הספרים, חשבתי, תמיד
משתהים ולא מגיעים למקומות הללו בהתנסות ראשונית, אולם אני
הרשיתי לו לעשות כרצונו כי ידעתי שזה הרגע ועלי לאחוז בו כדי
לאחוז ביואב. נראה היה שהוא מבין שאין לי ולו טיפת ניסיון במה
שקורה ולכן גם לא היה מופתע כשדיממתי קלות עת ביקע בקשיחותו את
תומתי. דמעות של אושר ירדו על לחיי בעוד הוא משגלני מעדנות.
לאחר שסיים את מלאכתו ופרק את אונו לתוכי, נרדם ואני
בזרועותיו, חבוקה בחום ואהבה שלפתע הבנתי כמה חסרו לי.
בבוקר התעורר והעיר גם אותי. הוא תבע ממני עוד ועוד ואני,
כנועה, נעניתי לו כשהוא הלם בי עם אברו עמוק לתוך גופי ולמרות
שנאבקתי להימנע מכך, הייתה יוצאת יבבה חדה מגרוני מעת לעת. אני
חפצתי רק שיעניק לי כל העת חום ואהבה והוא נעתר לכך אך פחות
ופחות בעוד הוא מפליא בכל שאר התחומים שלא אסתיר שגם בהם
התענגתי. לאורכו של אותו סוף שבוע, אשר הופסק רק לארוחות
קצרות, הוא דרש ממני יותר ויותר בכל הנוגע למעשה המיני עצמו.
פעם רצה לקחת אותי על רצפת המטבח כשאני שרועה על השולחן. פעם
ידע אותי מול החלון הפתוח כשפונה אני החוצה וגופי חשוף. פעם
רצה שאכרע על ארבע בעוד הוא מבצע את זממו מאחור וכמעט והניא
אותי שאסכים שיבצע את זממו זה באחורי. ביקשתי שיחבק אותי שוב
אולם חיבוקיו הלכו ונתמעטו ככל שסוף השבוע התמשך. היו פעמים
שהיה דוחף את ראשי כלפי מטה משום מה ולא הבנתי מדוע, אך הייתי
מסרבת ואז היה לוקח את ידי ומוריד אותה אל מפשעתו אותה הבנתי
שעלי ללטף מדי פעם ולהשקיע פרק זמן בעיסוי אברו שהיה רופס לו
לעיתים. לבסוף הוא ביאר לי מדוע הוא הודף את ראשי מטה. "ואיה
החום והאהבה?" שאלתי. "אנחנו נהנים. זאת המטרה. את לא גומרת?".
הודיתי שאכן הרגשתי פרצי חום בלתי נשלטים אשר הרעידו את חושי
בלי הפסק ברגעים מסוימים למדי. "את רוצה להפסיק?". "חבק אותי
מעט". הוא חיבק אותי, עוטף אותי בקלות בזרועותיו, כמעט בולע
אותי בגופו כשאני נעלמת לתוך החום האינסופי שבו והאהבה הרבה
שהייתי מוקפת בה כך. אחר כך המשיך במלאכתו.
כל יום הידרדר המצב. הרגשתי כאילו הוא חומק ממני אל התאווה
הבלתי נשלטת שלו שלא יכולתי לרסן והוא אפילו לא ניסה. כל כך
עייפה הייתי שלא יכולתי ליהנות מחום גופו לאחר מעשה ולעיתים
היה בוחר לישון בדירתו מטעמים כלשהם. הסכמתי לבצע דברים שלא
הייתי מוכנה להעלות על דעתי שקיימים כדי לרצות אותו. "אולי רק
נתחבק" הצעתי לו לפני עוד לילה של תשוקה שהיה צפוי לנו. "אבל
הבטחת לרדת לי היום סוף-סוף. בקצב הזה ייקח הרבה זמן עד שנעבור
לחנוך את התחת שלך, את יודעת". "ובכל זאת, אולי נתחבק? זהו
אותו דבר מבחינתי ואני לא מוצאת עניין רב בכל אותם תענוגות
עודפים". הוא כעס. היכן שהוא בפנים גם אני רטנתי. חשתי שהוא,
עם כל ניסיונו, אינו מצליח ליהנות מההנאה הבסיסית שיש בחום
ובאהבה ולכן מוצא עצמו מחפש סיפוקים זולים. "יואב, מדוע אינך
מוכן להישען אחורה וליהנות בלי לפעול הרבה?". "אז את כן רוצה
לרדת לי? למה לא אמרת?". "לא. חדל עם חוש ההומור הנמוך. אני לא
רוצה 'לרדת לך'. אני לא רוצה את כל המעשים האלה. אני לא מוצאת
בהם עניין. בוא אהובי ונעביר לילה שקט בלי כל תאוות הבשרים
הזאת לשם שינוי". לזכותו אומר כי הוא ניסה. כעבור מספר דקות
הוא קם והלך. "את בחורה מאוד מיוחדת אוריאלה. אבל אנחנו לא
מתאימים כרגע" הוא אמר. דמעות ירדו מעיני.
בערב היום הבא הבאתי לו פרחים. הוא פתח את הדלת אולם לא הרשה
לי להיכנס לדירתו. "אני רוצה שנדבר קמעה" אמרתי לו. "על מה יש
לדבר?". "אני אוהבת אותך". "אוקי. זאת בעיה. באמת יש על מה
לדבר. בואי". נכנסתי אל דירתו שהמילה 'מוזנחת' הייתה יאה לה.
הוא הושיב אותי בסלון והגיש לי תה. "תראי, מותק, את לא יכולה
לאהוב אותי". "אבל אתה חמדת אותי כל כך. דרשת אותי כל כך".
"אני הייתי בריבאונד. את יודעת מה זה?". "זה מונח של כדורסל.
אתה משחק כדורסל? באמת לא שאלתי אף פעם מה אתה עושה בחיים".
"אני טכנאי כבלים. הייתי במשבר אחרי בחורה שמאוד אהבתי ותמיד
חשבתי שאת סקסית עם המדים של הקצינה והדיבור הגבוה שלך וזה שאת
קטנה ושברירית כזאת". התחלתי לדמוע ללא שליטה. "את לא צריכה
לבכות". "זה מפני שאני לא רציתי 'לרדת לך' כמו שכינית את זה?".
"זה לא בגלל זה. אני פשוט בתקופה כזאת בחיים שאני צריך מישהי
יותר משוחררת שמחפשת פחות זוגיות". "ואם אני 'ארד לך' כעת זה
ישנה משהו?". הוא הביט בי בתדהמה קלה. "לא שהייתי מתנגד אבל
אני לא חושב שזה יהיה פייר מבחינתי לנצל אותך ככה. היה לנו טוב
והכל אבל, אני לא יודע, אולי עוד כמה שנים כשאני אירגע קצת
בחיים שלי יהיה לנו סיכוי". עוד כמה שנים, הוא אמר. "טוב. אני
אמתין". קמתי והלכתי. "את אמרת את זה בצחוק, נכון?". "כן"
שיקרתי.
חצי שנה חלפה לה. בצבא נשאתי חן בעיני קצין מסוים והוא מדי פעם
היה מנסה לפתח עמי שיחה, לחזר אחרי ולהזמין אותי לבתי קפה
ולבילויים אחרים. אולם אני לא נעניתי לחיזוריו כי ידעתי שעלי
לחכות ליואב. יואב בינתיים, נאמן למילתו, אכן המשיך באורח חייו
הלא רגוע. בחורות באו והלכו. לבסוף התמקמה אחת מהן למשך
חודשיים ואפילו עברה לגור מספר ימים בדירתו במה שנדמה היה
שאמור להיות אורח קבע. שאון העברת חפציה נשמע בעיני כמו זעקות
הנידונים בגיהינום. אולם כאין וכאפס היה זה לעומת זעקות השבר
ששמעתי באותו לילה כשבתוכם הצלחתי להרכיב הברות למילים בקולו
העמוק של יואב והן אמרו 'תרדי לי. כן. כן. תרדי לי'. ייבבתי
חרישית אל תוך הכר.
למזלי ובהתאם לנבואתו של יואב, כעבור ימים ספורים התפרק קן
האוהבים ויואב נותר לו לבדו. אמנם רק חצי שנה עברה ולא שנים
מספר כפי שסוכם אולם אני לא יכולתי לעצור מבעדי וניגשתי אל
דלתו. הוא פתח לי את הדלת, לא מגולח ובאוויר ריח קל של
אלכוהול. "אוריאלה?" הוא שאל. לא שלטתי בעצמי אל מול דמותו
האומללה. רצתי וחיבקתי אותו, כשידי הקטנות בקושי פוגשות אחת את
השניה מעבר לגבו. הוא חיבק אותי בחזרה לשמחתי. "יואב, יואב,
הכל אעשה בשבילך" אמרתי. "אוריאלה" הוא כרך זרועותיו סביבי "את
צדקת, אני רק צריך חום ואהבה".
אולם הוא שוב לא הצליח לעמוד על ההנאה הצרופה שקיימת בכך. ושוב
מצאנו את עצמנו מידרדרים אל עבר החייתי. ראשי היה דבוק אל
הכרית שבלעה את נאקותי ואגני היה מונף למעלה והוא, אפוף אדי
אלכוהול, חוגג לו במהרה ונוהם נהמות. כשתי חיות היינו, ואני
שמעתי את עצמי פועה כאותן בנות בקר אותן שנאתי עת ביקרו
בדירתו. "לאט לך" ביקשתי "לאט לך". אולם הוא לא שעה לתחינותיי
וכל שליטה אבדה בו. כשסיים כעסתי. "בבקשה ממך. איך אנו מגיעים
שוב למצב הזה?". "מה הבעיה? זה לא שהתחלנו ישר באנאלי או
בדברים יותר מעניינים. אפילו לא אמרתי מילה על זה שתרדי לי".
"הישנם דברים יותר מעניינים?" זקפתי גבה. "כן. גולדן שאוורז
וכאלה". יואב אכן היה זקוק למקלחת אולם לא ירדתי לסוף דעתו.
"יואב. דיברנו על חום ואהבה. מדוע שוב ושוב מתעקש אתה שאנחנו
נעשה דברים אחרים. ושוב ה'תרדי לי' הזה'". "כי את בקושי זזה
והכל אני צריך לעשות ולומר לך מה לעשות ולשכנע אותך כל הזמן
ואת רק רוצה להתחבק". "אתה רוצה שאני אבצע מעשים ואיזום על דעת
עצמי?". "כן". הרהרתי בדבר. אולי אם יואב לא יהיה טרוד כל הזמן
בתנועה ואחריות, הוא יוכל לאחוז את הרגע סוף-סוף וליהנות
מקמצוץ של חום ואהבה גם הוא. "יואב, אולי אתה יכול להיות חסר
תנועה למשך זמן מה?" "למה את מתכוונת?". "כאילו כפתו אותך ואין
בך את היכולת לנוע". "כפתו? את מתכוונת לקשור אותי והכל?".
"כן. משהו בדומה. כיוונתי אל המשמעות הרוחנית יותר אולם ייתכן
שבהיותך אדם פיזי מטבעך תידרש התערבות מוחשית יותר כגון קשירה
זו שאתה מציע". "למה לא אמרת בהתחלה, חמודה? אני רואה שלמדת
דברים חדשים" הוא אמר וחיוך מקסים שאף פעם לא ראיתי קודם עלה
על פניו, כאילו ראה בי אור חדש שלא היה שם קודם. "יש לי אזיקים
במגירה. גם לרגליים". "כמה מעניין שיש בידך כזה אביזר לא
שימושי במגירה של המיטה. ודאי יש סיפור מאחורי זה. נו מילא. לא
אתהה יותר מדי וזה בוודאי ישרת את המטרה". וכך אזקתי אותו,
מהדקת את חישוקי הברזל אל צידי המיטה מכאן ופרקי גפיו מכאן.
"יש באפשרותך לזוז?". "לא". "הו יקירי, כמה נהדר זה". חיבקתי
אותו חזק, מנסה לאמץ כמה שיותר ממנו אלי. "מה את עושה?". "כעת
תיווכח - ככל שאתה לא צריך לפעול ורק אני מחבקת אותך, אתה תוכל
להישען אחורה וליהנות ממעט חום ואהבה המשותפים רק לנו. הישען
אחורה יקירי, הישען אהובי". "מה להישען? אני גם ככה על הגב
כבר". "במובן הנפשי. הרשה לנפשך לנוח קמעה". "את לא הולכת לומר
לי שאני ילד רע ולהכאיב לי?". "מדוע? הינך ילד רע? ואיך אוכל
להביא עצמי לפגוע בך, הן אתה הוא כל ליבי. לא במעשים אפגע בך,
ולא במילים בוטות כמו 'ילד רע'. מדוע שאעשה כך?". "כן. כן. נו.
תגידי את זה. הייתי ילד רע. תענישי אותי". "אני לחלוטין לא
מבינה אותך. עכשיו השקט עצמך". פרסתי את כל כולי עליו וחיבקתי
אותו, אימצתי אותו כפי יכולתי, גופי הקטן כמעט נחבא בתוך מסת
גופו הגדולה, שדי הקטנים נלחצים אל חזו המשורג. התבוננתי לתוך
עיניו. הייתה בהם לפתע הארה, אך לא זאת שציפיתי לה. "את לא
מתכוונת לעשות כלום. נכון? רק לחבק אותי". "כמובן. כמובן. האין
זה נהדר?". "שיט. אני לא מאמין. טוב. זה כבר מוגזם. תשחררי
אותי". "אתה מתכוון לשחרר את כבליך או במובן הפיזי של הדבר?"
תהיתי. אחרי הכל, הרהרתי, אולי הוא צריך עיסוי קל של חלציו
בשביל לשחרר את מטענו וליהנות, אפילו שרק מספר דקות קודם לכן
פרק עצמו לתוכי. ייתכן וכך זה כשמדובר בגברים. "נו די. פשוט
תרדי. זה מוגזם". תרדי? האדמתי. "די" צעקתי עליו, מוצאת בעצמי
זעם שלא ציפיתי לו. "הפסק כבר עם השיגיונות שלך. כל מה שאתה
חפץ בו הן הנאות בשר פשוטות. אתה אדם חולה מאוד". הטחתי בו את
זעמי וגידופי. הרגשתי כיצד הדם הולם באוזני ותחושות של זעם שלא
היו בי אף פעם ניעורו. "את חולה. תרדי כבר" הוא צעק. חבטתי בו
באגרופי כשאני יושבת על בטנו. היטב ידעתי שלא יחוש כאב אך
הייתי חייבת לפרוק את זעמי. "תפסיקי כבר. תרדי". הוא זעק. הזעם
גבר בי, האפיל על מוחי, הקהה את חושי. חייבת הייתי להפסיק את
דרישותיו המפורשות. לא ייתכן שהוא יהיה כל כך עיוור לרגשותי
וידקור את אמונתי בחום ובאהבה במילותיו הנמוכות. אחזתי באחת
הכריות ושמתי אותה על פניו כדי לא לשמוע את קולו הזועק. הוא
היה מופתע אבל התעשת והחל להיאבק, על אף חוסר האונים שבו היה
שרוי. "משוגעת. את משוגעת. תרדי. די. הצילו". "אתה קורא לעזרה
כי אני ממאנת 'לרדת לך' ?" צעקתי. "אתה באמת ובתמים צריך סעד
לעכבותיך". לחצתי את הכרית עוד יותר אל תוך פיו, גודעת את חתכי
מילותיו פן יפגעו בי עוד. "לו רק היית מפסיק להיאבק ומסתפק
בקמצוץ חום ואהבה לא היית דורש כל הזמן את הסיפוקים הללו. תרדי
לי. תרדי לי. מתי תאמר לי תחבקי אותי. נוחי בזרועותיי. היי
עימי קצת. פושי עימדי קמעה". נשענתי במלוא משקלי על הכר האומלל
שנאלץ לספוג במקומי את אבדן ההגיון שבדברי יואב. אפילו דרך הכר
יכולתי לשמוע "תרדי" מעומעם אולם קולו נחלש והלך. לבסוף שתק
ולא נע, כתפיו הגדולות נרגעו מהמאבק העיקש עם כובד גופי. דברי
התוכחה שלי פגעו בנקודה הנכונה סוף סוף, חשבתי וכעת הוא הוגה
בהם. אולם זעמי הגדול לא נתן לי להרפות ממשמרתי על הכרית.
לבסוף נרגעתי ונראה היה ודאי שגם הוא היה רגוע ושליו. בתחילה
חשבתי שהוא הגיע להארה מטענותיי. אחר כך, בהסירי את הכר,
גיליתי שהוא מת.
במשטרה בחרו לא להגיש נגדי תלונה ואכן, על מה ולמה ינהגו כך?
אני רק חיפשתי חום ואהבה כשיואב היה זה שדרש עוד ועוד דברים
נלוזים ורעים, תוספות סרוחות וחסרות תועלת שהביאו עליו את
קיצו. "הזוג שיחק במשחקים מסוכנים. הבחור ידע מה הוא עושה
והסכים לכל צעד. כמו כן רמת האלכוהול בדמו הייתה חריגה" כתב
החוקר. הוא גם לחש לשוטר אחר כשחשב שאיני שומעת "שמעתי על
המשחקים האלה של החניקות. נראה לך שקטנה כזאת תקשור למיטה ענק
כזה בלי שהוא יסכים ועוד תחנוק אותו והוא לא יזרוק אותה בתנועה
אחת? היא עפה ברוח מרוב שהיא קטנה". "דווקא חמודה הקטנה הזאת"
אמר השני, קצין צעיר ונאה. "מדברת כזה גבוה כזה ועוד אתה יודע
שהיא סוטה במיטה כמו שאני אוהב". חייכתי לעצמי. אילו רק היו
יודעים כמה אינני סוטה, כמה ישרה אני, ודאי גברים אלה, שומרי
הצדק, היו מעריכים אותי יותר. ודאי יאהב אותי יותר אותו חוקר
לו ידע מה מועטות דרישותיי. ואכן, למראה תשובותי הכנות
והתמימות לאורך כל חקירת התאונה, אכן הזמין אותי אותו עלם
חמודות צעיר לכוס תה במגדניה סמוכה, "בשביל להירגע" הוא כינה
זאת והניח על כתפי יד חמה ומלטפת. הוא היה תמיר ושרירי עם קול
מצווה ועיניים ירוקות עמוקות. אולי הוא יעניק לי מעט חום
ואהבה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.