רציתי לכתוב קטע קצר בלי פואנטה. כלומר, בלי שום פואנטה. קטע
כזה שאחרי שקוראים את השורה האחרונה, מוודאים עוד פעם או
פעמיים שאין אחריה שורה נוספת, וכשמגלים שאין שורה נוספת -
מחפשים בכל זאת סוג של פואנטה בשורה האחרונה. ולא מוצאים.
לא קטע ארוך. מאתיים, שלש מאות מילים - מקסימום שלוש מאות
ושתיים עשרה. אבל מה שחשוב - שיהיה בלי פואנטה.

אני לא ממש יודע למה עלה לי הרעיון הזה לראש.
אולי בגלל שנמאס לי לקרוא כל כך הרבה שירים וסיפורים שאחרי
שקוראים אותם צריך לחשוב חצי שעה מה המשמעות של השורה האחרונה.
אולי בגלל שרציתי לברוח מהתרבות הזאת שהכל בה צריך להיות
מתוחכם, רצוי גם ציני. אולי בגלל שמפריע לי שכל דבר פשוט
בעולמנו נתקל במבט מתנשא של זלזול ובוז. אולי בגלל שכואב לי
שגם אני חלק מכל זה.

בכל מקרה, אני חייב לציין שממש לא פשוט לכתוב קטע בלי פואנטה
(אפילו אם הוא קצר).
צריך בשביל זה איזושהי פשטות, אולי אפילו תמימות, שאני לא בטוח
שנשארה בי מאז עברו להם ימי ילדותי. בתוך העולם הכל כך מורכב
ומסובך שלנו, שהכל בו מתוחכם ובמובן מסויים מלא בפואינטות -
אני חושב שחסר בנו משהו יסודי שמונע מאתנו להתבטא בפשטות. אם
להזדקק למטאפורה, זה כמו לנסות לטגן חביתה בלי מחבת (וזה לא
הגיוני, כמובן, כי מחבת וחביתה זה מאותו שורש. או לפחות ככה
נראה לי). או כמו לנגן בגיטרה בלי מיתרים. בעצם אלו לא דימויים
כל כך מדוייקים. אולי זה יותר כמו לנסות לעוף בלי כנפיים. כן -
זה ממש כמו לנסות לעוף בלי כנפיים. אם לא הייתי מפחד שהקטע הזה
יהפוך להיות קצת יותר מדי רציני וקודר, הייתי אומר שמבחינה
מסויימת יש בנו נכות נפשית כלשהיא שמונעת מאיתנו להתבטא
בפשטות. אפשר להגיד שאנחנו מאותגרים פשטותית, או משהו דומה לזה
שנשמע קצת יותר טוב. אבל בגלל שאני מפחד שהקטע הזה יהפוך להיות
קצת יותר מידי רציני וקודר, אני לא אכתוב את זה. כלומר, כבר
כתבתי, אבל תנסו להתעלם.
אז הנה, ניסיתי לכתוב קטע קצר בלי פואנטה.

לא הצלחתי.