יושבת ממתינה בערבו של היום
לבואו של האור הגואל,
שימתיק וישכיח כמו בחלום
ייסוריו של הגוף הסובל.
עשרים שנות שמחה וגיל
עומדות כמו שרטון בגליו,
עמוק בנהר,
ללא פחד וחיל,
נטועות שם רגליה עכשיו.
הו! אחותי! מרחיקה והולכת
מעולם של כאב ומכאוב
אך כשובל ארוך מותירה ונוסכת
סגולות אופיה הנשגב והטוב.
אומץ הלב, החכמה והנועם
טבעה האוהב, השליו, הנדיב,
לו היה בי הכח
לאמצם אל לבי ודרכיי להטיב.
שיר זה מוקדש לאחותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.