יוצא למסע אליו צוויתי לצאת.
מתכונן למסע שיארך כשבוע שבועיים. מכין את המאכלת, רואה כמה
היא חדה, אור השמש, הבוהק במדבר חיי, חוזר ממנה ומשתקף.
נזכר בכל הפעמים בהן הרמתי את ידי מעלה ובאיווחה מטה דיממתי עם
קורבני. בסיפורי אין שה לעולה, אני צריך להקריב את לבי...
וכמו הציווי המקורי של אבי אבותיי "קח נא את בנך את יחידך אשר
אהבת..." אני לוקח את הדבר היחיד שאותו אהבתי והולך לעבר
הנקודה שאליה ציוו עלי לבוא. יודע שבנקודה זו אצטרך להרים את
ידי ולשחוט בשר מבשרי, לדמם יחד עם העולה, יחד עם לבי.
יודע מה הרגשת הכאב אותה אחוש, את טעם הדם שיהיה בפי, את
הריקנות שתבוא לאחר מכן כאשר לבי התמים יפסיק לפעום ויפרכס
בידי את פרפורי גסיסתו.
נזכר באבי אבותיי, ומבין מה קשה הוא המסע, מתפלל שגם אותי
יעצור מלאך וימנע ממני לשחוט את לבי את יחידי אשר פועם בי.
והמסע ארוך ורצוף מכשולים, יודע איך אני יוצא אליו ולא בטוח
איך אני אחזור. למלאך שלי יש התלבטות האם לעצור אותי או לצפות
בי מהצד מוריד את המאכלת באיווחה מהירה. להרגיש את הדם פורץ
החוצה ולהרגיש את הכאב בוער בי בחזי, במקום בו בעבר פעם לבי.
ואני הולך בפנים חתומות לאורך המסע המפרך ולבי מבין אך אינו
מבין את אשר מתרחש ובא. "שי" הוא שואל, "איה השה לעולה". ואני
עונה לו "אלוהים יראה לו השה לעולה", יודע את אשר הוא מרגיש,
את הרעד בקולי, את ההססנות אשר חדרה לעיני, הססנות שלא הייתה
שם בעבר. איך אסביר לו, איך אסביר לעצמי למה אני צריך לשחוט את
הדבר היחיד שגורם לי לחיות. את הטעם, את האור, את המנגינה ואת
הריח...
לחזור לעולם שומם כאשר אני מגואל בדמי, מנסה להנשים את קורבני
לשווא.
כורע ברך ונושא תפילה "אנא אלי אני לא רוצה לרצוח את האהבה".
אך דממה יש ברקע, ואני קיבלתי ציווי אלוהי. ולכן אני ממשיך
בדרכי, אל המקום אשר בו אכאב לעד והכאב בי יבער, כי אם לא
יעצרוני השמש תכבה, הירח לא יזרח וכל הכוכבים מהרקיע יפלו.
ושוב בעולם של חרשים, עיוורים ואילמים אלך.
ושוב אמעד ושוב אפול ושוב אחבל ושוב אדמם מאלפי חתכים, שיפתחו
בין רגע. והזיכרונות רק יקשו ויזכירו איך היה פעם בעולם, כאשר
יכלתי להריח פרח, לראות עליו פרפר ולשמוע את אוושת הרוח
בעלים.

מלקט עצים לקראת בניית המזבח, מקווה שלא אצטרך להדליקם לעולם.
יודע שגם כאשר יגיע הרגע לא אוכל להנחית את היד ואהיה תקוע שם
בוכה וכואב עד אשר אנחית את המכה.
המכה שלא תצליח להרוג את הלב מיד והוא ישכב שם מדמם עד שהוא
ימות, המכה אשר תהרוג אותי יחד איתו. המכה שלאחריה שוב תקום רק
קליפה ריקה, כשאין אור בעיניה ותנדוד כרוח רדופה.

כשתקראי שורות אלו אני אדע מה סוף הסיפור ואדע לאן אני הולך.
האם לכאב, האם לבדידות, האם לעולם ללא חיים או לאושר, לציוץ
ציפורים, לנשיקה בין נאהבים.
וכמו אברהם אני מתחיל את מסעי עם הרבה מחשבות ותהיות על מה מר
יכול להיות גורלי ועל כך שאין לי יותר את הכוח לחיות. ואני
מקווה שכמו שאברהם הצליח ללכת בלי לשאול שאלות והמלאך עצר אותו
לפני ביצוע הגזרה, כך אני אתקדם עם אלפי שאלות וכשהרים את ידי
אשמע קול: "שי הורד את המאכלת כי זה לבך זה יחידך אשר פועם
בך"
שאשמע את קולך...