סיפור שאירע לי בימי נעוריי אספר לכם. היה זה יום חורף אביבי
של תחילת אפריל. מי הוולטווה גאו והנהר זרם גאה ושוטף מעניק גם
לשכונת מגורנו האפרורית נופך מלכותי, כביכול נשאו המים עמם
זהרורי-זהב מהטירות הגבוהות.
יום א' היה זה, זהוב ונהדר, העצים (אלו שהחלו ללבלב) הבריקו
בירוק בהיר והשמים היו כחולים וזכים. אלכס בא אל ביתי והציע
שנרד בסירה, נצא עכשיו, עכשיו ממש ונחזור לעת ערב. אין חשש,
מזג האויר טוב והסירה מוכנה, נצאה נא ועכשיו מהר, אסור לבזבז
אף רגע של אביב. היססתי. איש בית אני וכך הייתי גם כנער.
העדפתי לשקוע בעלילת ספר לצד האח, להתכסות בשמיכה קלילה וללגום
תה מצטנן. העדפתי לסעוד שניצל וינאי עם תפוחי אדמה עם אמי ואבי
במטבחון הקטן ולשקוע בשנת אחר צהריים נעימה. אך לא, אלכס התדפק
על תודעתי, משכנע, ראה-תראה, יהיה כיף, חוויה, נצא, נכבוש.
נכנעתי, מטוטלת הלב נעה לצד הזכות בעת שעצרתיה עצירת-הכרעה.
אספנו גם את תומאש וירדנו בסירה.
על ההפלגה אין בליבי לספר. נערים היינו ומעשי נערות עשינו. לא
הצטיידנו בצידה מספקת ולעת בין-ערביים היינו רעבים ועייפים,
רבנו והתנצחנו על כל שטות. ערב החל לרדת, צללי העצים התארכו,
עננים התקבצו והשמיים נצבעו באדומים, כתומים וסגולים. כתמים
כהים הלכו והתעבו לצד מערב ועוד דרך ארוכה לנו עד העיר. לפתע
בצד הנהר השחירה טירה, האם הבחנו בה בדרכנו מהעיר לא אזכור.
מבחינתנו היא צצה שם, מורידה מזח סירות רקוב אל הנהר. בואו
נעצור כאן, אמר תומאש רעב, עייף ומאוכזב. לא , ממשיכים, הפגיע
אלכס. אנחנו חוזרים לעיר עוד הערב. נעצור, נאכל משהו, נחליף
כח, שכנע תומאש. לא זוהי פחדנות עירונית, אמר אלכס, ממשיכים.
מה דעתך? הפנה אליי את השאלה. ושוב, המטוטלת: האם להיענות
לרצון השרירים הכואבים, הבטן המקרקרת ואווירת סוף המסע הזה או
להוכיח לאלכס שאני איתו, גבר בגברים, ויחדיו אנחנו נלחמים כתף
אל כתף כנגד כל מצוקה ומכשול ויכול נוכל. ואולי בכל זאת נעצור?
עצרתי את המטוטלת. עוצרים, אלכס. אין טעם להמשיך. והרי גם זו
הרפתקה (זה היה טיעון שלי כלפי עצמי, כמובן).
קשרנו את הסירה אל המזח, מתכופפים ונרטבים, המים היו גבוהים
במעט ממישור המזח. החבל הרטוב והקר מצליף על ידינו בשעה שאנו
קושרים: אלכס בשתיקה ובמיומנות, תומאש בעצבנות ותוך קללה ואני
בליבי פנימה מקלל אך כלפי חוץ מנסה להעמיד פני קשוח, פועל שתקן
ומיומן.
עלינו אל שערי הטירה.
בצד הדלת - לוח אבן אפור כהה ללא כיתוב. במרכזו עיגול, כפתור.
אפור גם הוא כמו הלוח שעליו.
האם לצלצל? חשש גדל ותופח בחזי, איזו טעות, כבר היינו יכולים
להמשיך ולהפליג ולהיות קרובים יותר לבית. ומה יש בטירה הזו?
האם נקבל כאן מזון, משקה ומנוחה מידי איזה פקיד ממשלתי שהופקד
עליה (כפי ששיערנו טרם טיפסנו ועלינו אליה) או שמא היא נטושה
או גרוע מכך - מאוכלסת על ידי רוצחים או אולי מחכות לנו כאן
שלוש בתולות נהר ערומות מצפות רק להנעימנו ביין ושעשועי-בשרים.
היום חשך כמעט לגמרי ואנו עומדים מול לוח האבן האפור. תומאש
נשען, תשוש, קפוא, רעב ומיואש אל גזע עץ. אלכס נועץ מבט כחול
בהיר, עז, כמעט שקוף, אל לוח האבן ואני, נע במחשבות ליבי
בניהם. אלכס שולח ידו, בבטחה, בלי אומר, אל הכפתור השקוע.
כעבור מספר דקות נפתחת הדלת לרווחה. למראה האיש שפתח לנו אותה
מיד נזכרתי בסצנה מאופרה עמומה: גבוה היה, מכוסה גלימה שחורה
וברדס שחור כך שפניו לא נראו כלל, אור לא דלק במבוא השער. הוא
נע כמחליק על המרצפות וכולו מטיל מורא. אתה, פנה לאלכס, בקול
בס חרוך, אתה תיכנס. אני יודע שלא רצית לבוא לכאן. אבל אתה
נחוש ואין בלבך פחד. אתה תבוא. אתה, פנה אליי - אתה, ובדברו
היו בקולו בוז ומשטמה ואולי איזה שמץ של אכזבת ימים, כל ליבך
וכל רצונך משתוקקים להיכנס, בדמיונך אתה רואה לעתים טרקליני
זהב ולעתים מאורות שדים כאן בטירה. לבך הרומנטי יוצא אל טירות
כמו אלה אבל לא אתה צילצלת בפעמון. רעם קול הבס. אתה היססת ועל
כן - לא תיכנס ולא תדע לעולם מה יש כאן בטירתי. ואתה, פנה אל
תומאש, בוא, פנה אליו ברוך, היכנסו נא. השער חרק, נקש ונדם
אחרי גבם.
אלכס ותומאש נכנסו אל הטירה. אני ישבתי על העשב, מחבק את רגלי
בידי, מנסה להתחמם, מדמיין בדיוק כפי שאמר אותו קומנדטורה
(האופרה העמומה הייתה דון ג'ובאני כמובן, נזפתי בעצמי על
אי-הזיהוי המיידי שם מול השער) טרקליני זהב ומאורות שדים.
לעולם לא אראה אותם שוב נקף צד המטוטלת האחד, לא, כי הם יבואו
עולצים לקחתני אל המשתה, נקף צידה השני. אולי הטירה הזו היא
שער דרכו עוברים הם לעולם קסום, כמו בספרי ילדים אנגליים. טק.
או מרתף כישוף של אלכימאים עם קדרות מעלות עשן ירקרק. טק. אולי
יש בה בטירה ספריית ענק ובה כל כרך שנכתב בעולם. טק. או מרתפי
עינויים ובהם משוסות חיות רעות באסירים הנתונים בכלובי ברזל.
טק. ואולי מסבים כעת חברי בחדרון צדדי חשוף-קירות, חשוך למחצה
כדי לחסוך בחשמל, עם הקומנדטורה, שבאור היחסי נראה מרופט ועוטה
אדרת ישנה ועבה בטירה הקרה, המוציא ממזווה רעוע שאריות כיכר
לחם כהה ואולי קופסת שימורים רוסית. ואולי בכל זאת הם מוכתרים
למלכי היער?
כעבור כחצי שעה נפתחה הדלת. אלכס ותומאש יצאו, מאוששים, נושאים
בידיהם כריכי-נקניק ותפוחים. תגיד, פנה אלי תומאש, למה לא באת?
סתם זקן טרחן, ממה בעצם נבהלת? ואלכס לא אמר דבר, רק התיר את
חבל הספינה והפלגנו בשתיקה לעיר.