ילדה בת 3 פעוטה קטנטנה
עומדת צועקת אינה מבינה
רק חיתול היא רוצה כמו של תינוק
בוכה בכל הכוח, ממשיכה היא לצעוק.

ואני מחייכת, מביטה לעברה
אין דבר חמודה, זה לא נורא
את לא תגדלי כך סתם וכל כך מהר,
כי הסיר יהיה לך כמו לחבר.

אך היא מביטה בי בחוסר אמון
ובסיר שבו כל הרשע טמון
כולה אדומה מכעס וכאב
איך בוגד בה כל מי שאותה אוהב?

ואני מחייכת, אך את ראשי מרכינה
את תמיד תישארי ילדונת קטנה
לא! את לא תגדלי ככה סתם כה מהר!
והסיר... כן הסיר יהיה לך חבר!

היא שותקת לרגע, בוחנת דבריי
מבט כה בוגר בין עיניה לעניי,
ולרגע קטן בדמותה הפרועה
מופיעה השתקפותי כמו במראה.

ואני מחייכת, אך מבטי מפנה
הלנצח תישארי הילדה הקטנה?
בבקשה תנסי רק קצת לוותר!
ואולי הסיר באמת יהיה לך חבר?

ואז היא פורצת בבכי קורע לב
ואני מתקשה להסתיר את הכאב
כי התמימות אט אט את עיניה עוזבת
התמימות שממנה כוחי אני שואבת

ואני מחייכת, ואת אינך יודעת
שאם רק יכולתי - לצידך הייתי כורעת
ושתינו היינו בוכות לעולם האכזר הגדול,  
שבכוח מכריח אותנו לגדול...

מוקדש לילדה שעליה אני שומרת ...
שנאלצנו לעבור שלב ביחד.
ולגדול...