הולכת לי בדרך לא מוכרת במנהרה בלי אור בקצה,
החושך מעפיל על חושיי, העצבות משתלטת עליי
הולכת בלי לדעת לאן, הולכת.
מרגישה את העייפות מכבידה על צעדיי, מרגישה את עפעפיי כבדים
מנשוא, עוצרת לי לרגע בצד, לוקחת נשימה עמוקה, מרגישה איך
החמצן חודר אל ריאותיי וממריץ לי את הדם, מרגישה את הדופק
משתלט על כפות ידיי, מרגישה אותו בקצה האצבעות, מרגישה איך
נשימתי הולכת ונהיית כבדה,  
מרגישה את איבריי נרדמים, מרגישה כל תהליך שעובר לי בגוף,
מרגישה.
האם זו תחושה של הסוף? תחושה של המוות? או שזו רק הפסקה קצרה
למנוחה בתוך המסע הארוך הזה שנקרא חיים?!
כל חושיי מבולבלים, עיניי כבר עצומות, מנסה בכל כוחי לפקוח
אותן אבל זהו, זה נגמר, זה הסוף, זה המוות, כאן ועכשיו ולתמיד:
הרגתי - הרגתי תקופה קשה בחיי.
לאחר כמה רגעים פוקחת את עיניי וממשיכה לצעוד, לרגע מסונוורת
מקרן אור קטנה שמציצה מהפינה, הקרן שמסמלת את האור שבקצה
המנהרה...
האם אני בחלום או האם אני בחיים שאחרי, שואלת את עצמי.
מה קורה איתי, לאן לוקחות אותי רגליי, לאן מובילים אותי
רגשותיי?
רק בתוך תוכי ידעתי את התשובה: לפרק חדש בחיים, פרק של שמחה,
נועלת את העצבות מאחור עם שאר הרגשות הרעים ומתחילה לי בחיים
חדשים.