ברגע שהראש הוסט, עיני התלכדו בעצמן,
ומחט אנכית העוברת ביניהן מחזיקה אותי במקום.
קטנות.
פעורות.
אותן עיניים שההמון רואה כל יום ביומו, אך ברגע זה הן שונות.
נוקבות.
דוקרות.
אני מנסה להשתחרר מהאחיזה, אבל ההתנגדות נחלשת לאיטה ואני
מתחילה להתמסר לתחושת השנאה שממלאת אותי.
רוצה לחנוק את האדם שמולי.
לפתוח לו את הפנים בחתכים.
להעניש.
לגאול.
נוזל רותח מבעבע בקרבי, ואני לא יכולה לעמוד בזה יותר.
אני מרימה ערכת איפור שלידי, ובהנפה אחת בשיא יאושי שולחת אותו
קדימה.
כשפקחתי את עיני כבר הקשר נותק, ולרגע אף חשבתי שזכיתי בחופש.
על הרצפה סביב חתיכות זכוכית ובהן נשקפת אני.
במלוא עירומי.
בהולה.
דומעת.
וגם את הכיעור הזה יש להשתיק.
בדריכה של הרגל, ולאחר של היד.