דמיין לך בלון, בלון שקשור לך ליד... בלון הליום גדול... גדול
ואדום... בתוך הבלון הזה מסתתרים כל העבר ההווה והעתיד שלך...
כל מה שעבר עליך, שנחשב די מעט בגיל 14 וחצי... הילדות...
הצחוק המתוק... המשפחה, האהבה, האושר... האושר כולו!
ובתוך הבלון מסתתרות כל המחשבות שיש לך עכשיו, שנחשבות די
תמימות יחסית לגילך הבוגר, הרי כבר מותר לך לשבת במקדימה של
האוטו... כל המחשבות שרצות על אושר... על "מקובלות" ובעיקר על
חברה... ועל הציפייה הגדולה לאהבת אמת...  
וכל התוכניות שלך לעתיד... "אני אהיה שחקנית מפורסמת!" "אני
אתחתן ויהיו לי שלושה ילדים, ויקראו להם מעיין ושחר ועמית!"
"אני אהיה מאוהבת ומאושרת ועשירה!"

עכשיו יקירי, דמיין לך סיכה... או יותר נכון מסמר... מסמר
גדול... מסמר ארוך שאם תוקעים לך אותו בחזה הוא יוצא מהצד
השני...
עכשיו דמיין, שלא מספיק שהמסמר הזה מפוצץ את הבלון שלך - כולל
את הילדות... כולל את התמימות... כולל את הציפיות... הוא גם
תקוע לך עמוק בתוך הלב... יוצא מהצד השני ולא מתיר לך לישון על
הגב כמו בנאדם... גורם לך לזוז כל לילה מצד לצד ולחפש את
התנוחה הנכונה... כשבעצם אתה יודע שהסיבה לכך היא לא שהמיטה לא
נוחה... פשוט כי אתה לא נינוח...
הלב שלך צועק וזועק לרחמים... מתפתל מכאבים... מתחנן לאלוהים
שמישהו יוציא את המסמר הזה מהלב... ואיתו את הזיכרונות והחששות
והפחדים שפתאום נכנסו ללב השקט שלך... ללב שפעם... לפני שפוצצו
לך את הבלון, הבעיה הכי גדולה בחיים שלך הייתה שלא קנו לך
דובי...
ודמיין שהפכת להיות הבנאדם הכי מבין והכי יודע והכי לא תמים
בגיל 14 וחצי... מבלי שרצית בכלל...
ששמרת סוד - אך ורק לעצמך, שלושה חודשים וחצי... אחרי לייף
טיים שלא עשית את זה...
תאר לך שיחד עם הבלון שלך מתנפצים כל הערכים שאספת בדרך...
דמיין, ששנה וחצי תקוע לך מסמר בלב וניסית כבר הכל כדי להוציא
אותו... אפילו עם המאחורה של הפטיש - וזה לא עוזר... כלום לא
עוזר...

זה מה שעשה לי איזה אחד...
הוא דאג גם שהמסמר יישאר שם... הוא הציק... הוא הטריד... הוא
לא הפסיק...
חזר כל פעם - שוב ושוב ובכמויות... כמו נזלת. אף אחד לא מחפש
אותה באמת... והיא דביקה ולא נעימה ואז שואלים מי צריך אותה
בכלל?! והנזלת הזאת יושבת בתוך האף שלי... ואני מושכת באף כל
הזמן כדי להדחיק אותה ולא לקנח אותה החוצה... לא מבינה את עצמי
אפילו...

זה מה שאתה עשית לי...
אם אפשר להגיד שרצחת אז רצחת... רצחת אותי מבפנים...
אם אפשר להגיד שגנבת אז גנבת... גנבת לי את התמימות...
אם אפשר להגיד שברחת אז ברחת... ברחת עם התמימות ועם הלב
הפצוע... השארת אותי חסרת רגישות... כזאת שכבר יודעת הכל...
שכבר ניסתה הכל... שעשתה הכל ואי אפשר לחדש לה כלום!
כזאת שמנסה לאהוב אבל לא מצליחה - ועד שהיא מצליחה היא מפחדת
מכל מילה שאומרים לה, כי היא מפחדת שיעזבו אותה...
כזאת שמפחדת ללכת לבד ברחוב...
כזאת שמפחדת להיות לבד בבית...
כזאת ששולחים את אחותה הקטנה שתלווה אותה לחברה כדי שהיא לא
תלך לבד...
כזאת שיש לה טראומות ממקומות, שירים, מגע, קשרים עם אנשים ומכל
דבר...

טראומה ממך...

כזאת שלפעמים לא מסוגלת לקום מהמיטה כי היא חולמת עליך חלומות
רעים...

חלמתי עליך אתמול בלילה...
חלמתי שאתה נמצא שם, תוך כדי שאני עושה את הדבר שאני הכי אוהבת
לעשות בעולם! אפילו שם היית... עם החיוך המזויף... עם העיניים
הקטנות שלך והשיער הקצוץ שלך... עם המגע המבחיל שלך... עם
המילים המטומטמות שלך... עם האיומים...

אחרי ש... שנגעת בי... שזרמת בי... שפגעת בי... כלום לא נשאר
אותו הדבר... הכל כבר היה שונה...  
השקיעות כבר לא ריגשו אותי...
הירח רק גרם לי לבכות יותר...
הגברים נראו לי כנקמה...
החיים נראו לי כתירוץ והאהבה... האהבה נראתה לי כניצול...
אתה מבין - הרסת הכל...
בכמה דקות של גבריות יתר הרסת הכל במו ידיך... לא רק את
העבר... לא את ההווה ולא את העתיד... הכל - בעסקת חבילה...
והמשכת... ורדפת... ולא נתת מנוח... תמיד היית שם למרות שלא
רציתי... למרות שהתחננתי וביקשתי שלא תהיה שם!
תמיד היית שם, כמו מראה... תלוי לי מול העיניים וגורם לי לראות
כמה אני מסכנה...

ועכשיו אתה נוסע... אתה נוסע לחו"ל... שם תמצא אשה שלא תדע על
עברך המפוקפק, תתחתנו ותלדו שלושה ילדים שיקראו להם מעיין ושחר
ועמית, ואשתך תהיה שחקנית מפורסמת... ואתה תהיה מאוהב ומאושר
ועשיר ותשכח ממני...
ותשכח שכל החיים האלו שלך הם בעצם החלומות האבודים שלי...
ולמרות שאני לא אשמע ממך יותר, מישהו שם דואג שאני לא אשכח
אותך לעולם. השארת לי מזכרת שקשה להתעלם ממנה...

אז אני נפרדת ממך... אב פחדיי... איש מהלומות לבי... הדבר
הנורא ביותר שקרה לי בחיי... נפרדת ממך באושר ענקי ומאחלת לך
שיהיו לך את החיים הכי נוראים שניתן לתאר... והלוואי ש"תזכה"
לדעת איך מרגישים כשמישהו בא ומפוצץ את הבלון...