כ"ב בניסן תשס"ה, 1.5.2005.

כל כך יפה. מלאך.

עוד לא הצלחתי להבין מה באמת קרה. אפילו בהלוויה, לא ממש הבנתי
מה אני עושה שם. ולמה אני בוכה, ולמה כולם מסביבי בוכים.
כשראיתי את "פינת ההנצחה" הזדעזעתי יותר, לא שזה היה קל.
התמונה שלך שם, השירים, הסיפורים שהיו תלויים... חשבתי שאני
עומדת ליפול בכל רגע.

50 כדורים, אחד בכל שעה. למה עשית את זה? לא הגיע לך גורל כה
מר, עוד לא בת 18, רגע אחד לפני החיים האמיתיים שחיכו רק לך,
שתראי את מי שאת, בלי לחשוב שנעלמת לעצמך, רק שתהיי חלק מהם.
פעם עזרת למישהו שהיה במצב דומה לשלך, רק שהוא סיפר ואת לא. את
לא, וגם אם היית מספרת כנראה שזה היה בלתי נמנע.

עכשיו כולם מראים את השירים שלך, ואומרים שהשנאה שביטאת שם
והמלים הקשות וכל התחושה ששידרת, הכל היה שם. "איך חברות שלה
לא ידעו, איך הן לא עזרו לה?", "הכתובת הייתה על הקיר!". איך
אפשר לעזור למי שאת הסודות שלו שומר לעצמו בלבד? תמיד היית
מוקפת בחברים, ובכל זאת בודדה. כנראה שלא הבנו אותך באמת, אה?

כל כך יפה. מלאך.

אם היית יודעת איזה צער גרמת לכל הסובבים אותך, לא היית עושה
את זה. אח שלך בשלב מסויים לא הצליח לעמוד יותר, נפל על ברכיו
ורק המשיך לבכות. והבכי, עד עכשיו מתהדהד לי בראש.
כל הזמן רק חיכיתי שמישהו יעיר אותי. שמישהו יגיד לי שזו איזו
מתיחה גרועה, שתכף תצוצי מבין כל הקברים ותשאלי לאן הולכים.
שתצחקי.
אני לא מאמינה שאני לא אראה אותך יותר. התעוררתי הבוקר בתקווה
שכל זה היה רק חלום בלהות. הכל קרה כל כך מהר, אולי חלמתי.
אני מתחרטת שלא אמרתי לך כמה שאת בנאדם מקסים, כמה חשוב שיש
אנשים כמוך בעולם. את כישרון, מיוחדת, ולא שונה אלא מעניינת.
קטנה. יש לך רגליים קטנות, הייתי צריכה להגיד לך את זה עוד
כשאמרת שהיית רוצה רגליים כאלה. למה לא אמרתי?
הפרח שהכנת לי מקיפולי נייר עדיין נמצא על השידה שלי. קשה לי
להאמין שכבר לא תכיני לי כאלה. למה לא ביקשת עזרה, למה לא
דיברת?

תמיד אזכור אותך. אלוהים לוקח את המלאכים, הוא רוצה אותם
לעצמו. ובכל זאת, השמיים הבוקר היו קודרים. כנראה שגם הוא כעס
שהגעת אליו מוקדם כל כך, שתמיד תשארי צעירה ולעולם לא תזכי
לעבור ללונדון, לגור בדירת 2.5 חדרים עם חתול בשם צ'ארלי. תמיד
תהיי הילדה היפה עם החיוך התמידי, העיניים המדוכאות שמחפשות את
המיטב בכל רע, עיניים של ילדה שרוצה רק לעזור.
כל מי שקרא את יצירותייך אי פעם, שהיו כה נפלאות, כל מי שראה
אותך ברחוב ולו פעם אחת, כל אלה חולקים לך כבוד ומקווים שתהיי
חזקה ומאושרת היכן שלא תהיי. חופשייה כמו ציפור, בלי דאגות
וצער.  
אני מחבקת אותך הכי חזק שרק אפשר, נפרדת לתמיד, מבטיחה שנשמתך
תחרט בזכרוני לעד, ומתחרטת שלא הצלחתי לעזור, וגם אם כדי לגרום
לך להישאר בעולם הזה עוד כמה רגעים.

תם ינקו, 1987-2005. תנצב"ה.