כמלכה תתהלך היא עם רדת הליל
בארמונה השומם, הריק מאדם.
משרתיה נטשוה, עזב גם החיל,
ברחו הנתינים, היער נדם.

בודדה כזאב אך גאה כטווס
תתהלך בין שיחי הורדים הקמלים,
שיערה לא אסוף ועורה מחוספס
טלואיה נדים ונעים כגלים.

אנה פנו מאמינייך, רעייך?
מדוע עזבוך חבולה, בודדה?
היכן כל קסמך, גינתך, תמרוקייך?
מי ישמע זעקה של ילדה אבודה?

את אושרך את רצחת בידייך השתיים,
כשרצית את הכל בתמורה ללא כלום.
רצונך הניעך לאטום האוזניים,
וכששוב נפקחו לא נשמע כבר מאום.

בגסות את שיסעת כל עצה וביקורת
סמכת על יופייך הקסום כמגן,
בארמון מצוחצח ונודף ריח קטורת
את חייך שרפת, אי אפשר לתקן.

כך עם אור ראשון, השכימו כולם,
ארזו חפציהם בזריזות שכזאת.
לחפש ממלכות אחרות בעולם
חרש יצאו, התרוקנו הרחובות.

ורק את נותרת, בממלכתך השוממת
שיצרת בראשך עוד משחר ילדות.
רחוקים הם כולם, את נותרת מיותמת,
שרויה בחלומך הטובל במציאות.