החדר היה מואר באור לבן פשוט. השולחן גם הוא היה ערוך בפשטות,
צלחות עגולות לבנות בלי שום פס זהב או כסף. כוסות זכוכית עם
דוגמה עדינה חקוקה בלי הדפס כלשהו. הסכו"ם היה מונח כדבעי,
מזלגות וסכינים. כפות הם לא הניחו, ידעו שלא יספיקו גם את
המרק, בקושי יהיו להם עשרים דקות ל"שולחן עורך". ליד כל אחד
מהם היה מונח גביע דמוי כסף, לא מיוחד בכלל, אבל יש בו
"כשיעור" מלכתחילה. הם בחרו כל אחד לפי טעמו באחת מתוך ההגדות
שעמדו בערמה בצד, הקטנים יותר רצו עם ציורים, המבוגרים חיפשו
עם הפירוש המעניין יותר, שיתן להם טעם שונה וחדש בקריאת
ההגדה.

האולם הקטן היה מואר באורות מהבהבים, לרגעים היה חשוך לגמרי
ורק הכוסיות הבריקו באור האדום של המגבר. חלקם ישבו סביב הבר
המוגבה, חלקם עדיין לא נכנסו, הם באו בקבוצות או בזוגות. היה
לפניהם ערב ארוך והם התכוונו לנצל אותו עד תומו, הייתה להם
סיבה למסיבה. המוזיקה התפרצה בצעדים קצביים ובחוזקה לחלל האולם
הדחוס, היה להם טעם טוב במוזיקה. הקצב התחיל לסחוף אותם והם
קמו והתנועעו.

הייתה אוירה נינוחה ורגועה בחדר, הילדים שאלו את השאלות בדיוק
כמו שלימדו אותם, המבוגרים הרגישו שהנה, הם זוכים שוב לשבת יחד
ולקיים את מצוות החג, לאכול את המצות ואת המרור, לספר את
הסיפור שעובר מאב לבנו במשך כל התקופה הארוכה של אלפי שנות
היהדות. סיפור היציאה, סיפור הניסים, סיפור ההתגלות האלוקית.
הם דיברו בהתרגשות, מנסים להעביר כל אחד במילים שלו את עוצמת
החוויה שהם חשים ברגעים היפים האלו. היה נדמה לו שחוץ ממנו אף
אחד לא חושב עליה.

הייתה אוירה מחשמלת באוויר, הקצב היה סוחף ומרגש כאחד, המילים
היו כל כך פשוטות והם דיברו אל הרגש החבוי בכל אחד, הכמיהה
לאהבה, לחום. הרגשת הבטחון ליד מישהו שאוהבים. אכזבה של בגידה,
כאב של פרידה, געגועים למישהו שהתרחק. היו ביניהם כאלו שעמדו
קרוב מאוד אל נפש קרובה וחלקו עימה את הרגשות בתנועות של יד
ביד או סתם ריקוד בקצב מעניין. היו גם עיניים שנצצו למרות
החשיכה, הם רקדו ולא הפסיקו, רצו לשכוח מהבדידות, לרגע היו
עוצרים, לוגמים כוסית קטנה בלגימה ארוכה, שואפים חזק את האויר
פנימה תוך כדי עצימת עיניים, מנערים את השערות מבין העיניים
הצורבות קצת, וממשיכים בקצב מהיר. היא הייתה בטוחה שרק היא
חושבת עכשיו על זכרונות ילדות, מוזר.

והיה כי ישאלך בנך... רשע מה הוא אומר... מה העבודה הזאת
לכם... ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל... אף אתה הקהה את שיניו
ואמור לו...
הייתה דממה באויר. לרגע היה נדמה ששוב אף אחד לא יעז להפר
אותה. אפילו הקטנים הרגישו שהרגע טעון והפסיקו להשתולל פתאום.
כנראה שהוא טעה, לא רק הוא חשב עליה, כולם חשבו והדחיקו. חשבו
שזה לא הזמן המתאים לדבר על זה עכשיו. עבר הרבה זמן מאז, אבל
הוא לא יכול לשכוח. הוא לא ידע למה זה קורה לו דווקא עכשיו
לפני כולם, אבל זה היה משהו פנימי שהתחבא כנראה הרבה זמן. הוא
פרץ בבכי סוער ועזב את השולחן, לא רוצה שכולם יסחפו בגללו.
השקט כבר לא היה כמו קודם, כולם ידעו וכולם לא רצו שזה ימשך,
הם השתמשו בטישו שהיה מונח ליד השולחן, לייבש את הזכרון
בעיניים. הם המשיכו, אבל שום דבר לא היה כבר חגיגי כמו קודם.

פחות ועדיין... עדיין פוגע... זה בא והולך את יודעת... זה כואב
כשאני... זה כואב לי כשאת...
המוזיקה המשיכה להרקיד, היא חשה שהכל סביבה מסתובב, היא שתתה
יותר מדי? היא ניסתה לשבת בצד על השרפרף העגול הגבוה, הורידה
את הראש על ידיה ופרצה בבכי סוער. לא היה שם מישהו שיבין אותה,
הם לא יכלו לנחש. היא לא ידעה למה דווקא עכשיו זה קורה לה, היא
רצתה בסך הכל לרקוד ולשמוח, לרקוד ולשכוח. הכל היה נראה לה כל
כך קרוב, כל כך מכאיב, הפצע עדיין לא הגליד כנראה, היא הייתה
בטוחה שיותר הם לא מעניינים אותה.

הוא ידע איפה היא עכשיו, הוא עזב את הבית והתחיל ללכת מהר
ברחובות, הוא לא ידע מה הוא יאמר לה, הוא לא חשב בכלל מה שהוא
עושה. הוא רק רצה לראות אותה אם היא באמת שמחה עכשיו, אם היא
מאושרת כמו שהיא אמרה לו כבר כמה פעמים. הוא ניסה לחשוב אם
מותר לו להיכנס לשם בכלל, אם זה מתאים שיראו אותו בכזה מקום
בליל החג. ואולי בכלל היא תכעס עליו מאוד שהוא הגיע לשם, היא
תרצה שוב לשמור מרחק, שוב הנתק הזה, הוא לא יכול להסתכן. אבל
הרגש גבר אצלו על ההגיון.

היא קמה ממקומה נסערת ובוכיה, יצאה לאויר הלילה, לא יודעת מה
לעשות, החלה לצעוד ברחובות העיר, מניחה לרגליה להוביל אותה.
היא ידעה שהיא לא יכולה כך פתאום לבוא הביתה, ובכלל, אבא לא
רוצה לראות אותה עד שתבקש סליחה. למה היא הולכת? ואחיות שלה,
איך תסתכל להן בעיניים? הם לא יבינו אותה לעולם, לא יקבלו אותה
עד שתשנה את דעתה. היא שונאת אותם? לפעמים. לא את כולם אבל
חלקם בוודאי, הם לא התייחסו אליה ולא הבינו את המצב בו היא
נמצאת, היא אמרה להם שטוב לה, אבל הם לגלגו. צעדה ברחובות,
מחפשת בתיקה אחר ממחטה כלשהי לנגב את הדמעות. הצעדים שלה היו
לפעמים מהססים, לפעמים נחושים. היו גם פסיעות של כעס, ופסיעות
של חרטה, אבל היא המשיכה ללכת.

הוא ראה אותה פתאום מולו, היא עצרה נבוכה, מביטה לתוך עיניו,
מסרבת להאמין שגם הוא בוכה וכואב. הם עמדו לרגע דוממים, רק
יבבה חנוקה בלתי נשלטת, כזאת שפורצת אחרי בכי מושך, הובלעה מהר
בין העצים שהקיפו אותם. הם התיישבו שניהם על הספסל, הרחוב היה
שומם. היא לא יכלה לדבר, רצתה שיגיד משהו. היה לו קשה להתחיל,
הוא לא ידע מה לומר.
הם ישבו ושתקו, מניחים כל אחד למחשבות להציף אותם, להיזכר.
פתאום הוא דיבר, הוא לא דיבר אליה, הוא לא דיבר ברצף, לרגעים
היה בטוח שמדבר לעצמו, אבל היא הקשיבה לכל מילה.

אחותי... חשבתי עלייך הלילה. חשבתי עלייך גם אתמול. בעצם לא
הפסקתי לחשוב עלייך מאז שעזבת. את יודעת, אומרים שתאומים
מרגישים אחד את השני, את חושבת שאת מרגישה מה שעובר לי כל יום
בלב? את נרדמת בלילה בשעה שאני לא מצליח להירדם בחדר בישיבה?
את זוכרת את הימים שהיינו יושבים ומשחקים יחד, כמעט תמיד היינו
יחד. אחרי זה גדלנו, את הלכת לבית הספר ואני לחיידר, ישבנו אחר
הצהריים והיית מספרת לי בהתלהבות כמה מעניין אצלכם.
שנים עברו, כל אחד היה שקוע בלימודים שלו, בחברים ובחברות שלו.
אבל היה לנו זמן שהיינו יחד, לפעמים זה היה בלילה, כשחזרתי
מהישיבה מאוחר ואת ישבת ולמדת, דיברנו אז על נושאים העומדים
ברומו של עולם. אמרת לי שאת שואפת שאיפות כל כך מלאות תוכן...
מה קרה בדרך? את זוכרת? למה זה קרה? תגידי לי אחותי... תני לי
להבין לפחות למה אני נקרע בכאב.

היא לא יכלה לדבר. הזכרונות הציפו אותה. היה בה כל כך הרבה כעס
וכאב, בדידות וגעגועים. אבל הלילה הזה היא מרגישה שמשהו בתוכה
השתנה. היא הייתה נכונה להבין יותר, להשלים עם חסרונות של
אנשים בלי לכעוס על שגיאות שעשו והיא ניזוקה. היה בה טוהר שהיא
חשה שכבר הרבה זמן לא הייתה שלמה כל כך עם עצמה. היא קמה
מהספסל והסתכלה עליו, העיניים שלה רק התחננו... בוא תעזור
לי... אחי.

הם צעדו שוב, אח ואחות, צעדו בשתיקה, מניחים לה להביע את כל מה
שהם מרגישים כעת. נכנסו לחדר, הם לא ידעו כמה זמן עבר... אבא
ישב בראש השולחן, כולם הביטו בו, הוא כנראה סיפר להם את המקור
של הניגון שעובר במשפחה כל שנה... אחד מי יודע...? אחד אני
יודע...! אחד אלוקינו שבשמיים ובארץ.