בהשראה של פסח,
לאחר לילה של קריאת ההגדה
לקחתי ספריי בצבע ירוק בקבוק,
ובעלטה שעטפה את הרחוב פסעתי בין הבתים,
לא את הבכורים לקחתי, בעצם לא לקחתי אף אחד,
אולי את כבודי חזרה...

עם ספריי ירוק צבעתי את פניהם, של אלו אשר צבועים כבר,
של אלו המשנים צבעים ממילא, לפי מצב רוח, לפי מצב חברתי.

נכון, תמיד תהיה הזיקית שתחמוק, כי ההסוואה אשר צבעה לעצמה
טבעית וחזקה,
אך לאט, לאט,
אולי בעוד שבוע,
אולי אחרי הסדר של שנה הבאה,
נעשה סדר אמיתי,
ונצבע כל אחד
בצבעים המתאימים לו...

ואתם המגוננים על החיות על התמימים על ערכי המוסר וההגינות,
אל לכם לקום ולצעוק עכשיו בעוד שקודם נשמעה בקול רם שתיקתכם.

תנו לספריי לצבוע,
תנו למשני הצבע, לקבל את צבעם האמיתי,
כי גם אתם אינכם מוגנים מסכנת הצביעות, מצחנת האגו הפגיע.

הסתכלו סביבכם, החזיקו ספריי קרוב ללבכם,
ותמיד, שקפו לעולם את צבעכם האמיתי,
גם אם הוא לא משתלב עם שאר הצבעים,

דם, צפרדע, כינים...
צביעות היא מכה שלא מרגישים מיד,
לא אדומה כדם
ולא מגרדת ככינים,
אך כשהיא פוגעת יש לה עוצמה של אלף סכינים,

אני פוסע שוב הערב,
לצבוע בספריי הירוק,
הלילה, עיני כמו פני...
אדומות.