נכנסנו לאוטו ואבא אמר לי "יובל יש לי הפתעה בשבילך".
שאלתי אותו "מה ההפתעה", אבל הוא אמר לי - "הפתעות לא מגלים כי
אחרת זו לא הפתעה". נסענו הרבה ואני יודעת את זה כי כשיצאנו
מהבית השעה היתה תשע וכשהגענו השעה היתה אחת עשרה, ואני יודעת
את זה בגלל שיש לי שעון שגם אותו אבא קנה לי בהפתעה ומאז אני
לא מורידה אותו ממני וכל פעם שאני מסתכלת עליו יש לי הפתעה כל
פעם מחדש כי אני אוהבת הפתעות.
אז אחרי שהסתכלתי בשעון וראיתי שעברו כבר שעתיים ושהשעה כבר
אחת עשרה יצאתי מהאוטו ואבא שאל אותי - "נו חמדתי איך ישנת?"
ואמרתי לו "שבסדר ושהוא נהג בסדר כי אחרת כבר הייתי מתעוררת."
הוא חייך אלי ואמר לי - "בואי ההפתעה לא רחוקה", כשהוא אמר את
זה השעה היתה אחת עשרה וחמישה ואז הלכנו שבע דקות כי כשהגענו
השעה היתה אחת עשרה ושתים עשרה דקות.
שאלתי  - "אז אבא איפה ההפתעה?", ואז הוא אמר לי  - "תעצמי את
העיינים", עצמתי ואז הלכתי עוד כמה צעדים והוא אמר לי לפקוח
עיינים אז פקחתי וראיתי מולי את הלונה פארק.
אף פעם לא הייתי בלונה פארק ותמיד רציתי להיות, ואבא גם תמיד
היה אומר בהזדמנות ואז פתאום ההזדמנות עמדה לי מול העיינים.
מרחוק ראיתי את כל המתקנים: הכרוסלה, רכבת ההרים המפחידה,
המכוניות המתנגשות והמתקן שהכי רציתי לעלות עליו היה הרכבל.
יש שם גם אוכל טעים (שאבא אומר שזה סתם זבל'ה ולא בריא אבל
שהוא מסכים לקנות לי בגלל שזו הפעם הראשונה שלי בלונה פארק).
יש שם: מכונת הפופקורן בוטנים מתוקים והסוכר על מקל.
"קודם כל אני רוצה לעלות על הרכבל" אמרתי לו, והוא הינהן בראש
כהסכמה וכסימן לבחירה טובה.
עלינו על הרכבל והוא החל לזוז. - "זו הרגשה נפלאה אבא" אמרתי
והוספתי - "איזה כיף". הרכבל הגיע לקצה השני שלו והסתובב
וחזרנו חזרה לכניסה לרכבל ששם גם היציאה. כשיצאנו מישם השעה
היתה כבר אחת עשרה וארבעים, מה שאומר שהיה עשרים לשתים עשרה,
מה שאומר שהזמן שבו התפעלתי מהלונה פארק היה זמן רב כי התור
לרכבל לא היה ארוך והרכבל עצמו לא לקח כל כך הרבה זמן, אולי
עשר דקות לא יותר, אני בטוחה. אחרי זה ביטני קירקרה קצת ואמרתי
לאבא שאני רעבה. הוא שאל  -" מה את רוצה יובלי" ואמרתי "בוטנים
מתוקים, אני כל כך אוהבת בוטנים מתוקים וההזדמנות היחידה שיש
לי לאכול אותם היא רק ביום העצמאות כי מביאים איש שמחלק בוטנים
מתוקים והיום יש לי עוד אפשרות לאכול אז אני רוצה לנצל אותה"
הסברתי לאבא. והוא קנה לי אף שהמחיר היה נראה לי קצת מוגזם,
חמישה שקלים לשבעה בוטנים, אבל זה שווה את זה כי אני נהנתי
ואני עדין נהנת מכל רגע. ועכשיו כשנשאר לי רק עוד בוטן אחד אני
כבר לא רוצה להפרד,
אז החלטתי לקרוא לו מויישה ושמרתי אותו בכיסי.