[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יונתן שומרוני
/
מוליכים למחצה

זה היה היום הכי חם מאז שבראו את תל-אביב. יצאתי משיעור משעמם
של המרצה הכי מזעזע שאי פעם עמד בפני כיתה. בשביל מה מהנדסת
חשמל צריכה ללמוד חמש שעות בשבוע הנדסת חומרים? הלכתי לספרייה
בכבדות, האוויר השרבי כאילו רק בקושי מפנה לי מקום כדי שאצליח
להתקדם באיטיות מעיקה. בדרך צילצל הסלולארי. אחותי, נעלבת על
ששכחתי את יום ההולדת שלה יום קודם לכן, מודיעה לי בקוצר רוח
שהיא צריכה את האוטו בסופשבוע. תיכננתי לנסוע עם אודי לצפון,
לברוח קצת מהשרב התל-אביבי החורפי. ידעתי שהיא עושה את כל
התרגיל רק בגלל הקטע של אתמול. ידעתי שאין שום טעם להגיד לה את
זה. אחרי שאמרתי לה את זה רבנו במשך חמש דקות שבסופן היא טרקה
לי את הטלפון. נכנסתי לספרייה והנחתי את התיק למסירה לשמירה
בכניסה. כאבו לי הברכיים והגב התחתון. יום רביעי זה היום הכי
מגעיל בשבוע. שמונה עד חמש בערב בלי חלונות. בלי זמן לאכול
סנדוויץ' או לשתות קפה, בלי זמן לחשוב. צילמתי סיכום שיעור
מאתמול ומצאתי את הספר שחיפשתי בקלות יחסית. העבודה במל"מ היא
למחר בבוקר, "בלי הגשה באיחור" המתרגל הגמד האימפוטנט דאג
להבהיר. התיישבתי בפינה בשולחן עם כיסא בודד ופתחתי בפרק על
מל"מים אינטרינזיים. אחרי פיסקה וחצי גיליתי שהעיניים ריפרפו
על הטקסט אבל המוח לא. אני שונאת לקרוא באנגלית. אני שונאת
לקרוא על מל"מים אינטרינזיים. התחלתי בקריאה מההתחלה. הייתי
חייבת לסיים היום. את הפרוייקט ב-C צריך להגיש ביום ראשון הבא
ועוד לא התחלתי אותו. רציתי סופשבוע פנוי עם אודי. הצצתי
בשעון. כבר התחיל להיות מאוחר וכאב לי כל הגוף. החלטתי לשאול
את הספר ולסיים את העבודה בבית. הספרנית המטומטמת שלחה אותי
למכונת ההשאלה. מכונת ההשאלה המטומטמת ביקשה ממני כרטיס
סטודנט. יצאתי למלתחת שמירת התיקים כי כרטיס הסטודנט שלי היה
בארנק. מיהרתי כי רציתי להספיק את האוטובוס של 18:30. הבטחתי
לאודי שאני אהיה בבית באותו ערב מוקדם שנוכל לנקות קצת לפני
שההורים שלו באים. בדרך פישפשתי בכיס ולא מצאתי את הדיסקית עם
המספר של השמירת חפצים. חיפשתי שוב וחזרתי לשולחן שבו ישבתי.
שום דבר. הרגשתי איך העצבים עולים בי לאט לאט. הרגשתי כל שלב.
לא הצלחתי להיזכר איפה תקעתי את הדיסקית המזדיינת. גם במכונת
ההשאלה לא ראיתי כלום. רק כמה עתודאים חננים שדיברו
ברובוטריקית וציחקקו. זכרתי שמספר התא שלי בשמירת החפצים היה
233.

במלתחה מכירים אותי ובטח יוותרו לי וייתנו לי את התיק לאחר
דברי תוכחה קצרים. יצאתי ללובי וניגשתי לדלפק. יצחק, השומר
העיראקי של המלתחה, חייך בטמטום והצביע על שלט שנכתב עליו
באדום: "הקנס על אובדן דיסקית ההשאלה - 50 שקלים". החוורתי. 50
שקלים על דיסקית דיסלקטית?! מי לעזאזל ישלם 50 שקלים על לוחית
מתכת?! אולי נראה לכם שהיא עשוייה מ-24 קראטי זהב? יצחק קצת
נבהל, כנראה שבצדק, ממש הרמתי את הקול. אבל ברצינות, אין גבול
לחוצפה? בחוץ סטודנטים נאבקים על הפחתת שכר הלימוד והנה אני
מגלה איך האוניברסיטה מצליחה לשמור על מאזן חיובי בסוף שנת
התקציב. באמצעות שחיטה לאור יום של תלמידים חפים מפשע. היום
שאני אשלם 50 שקלים על מלבן מפלדה עוד לא הגיע. חזרתי לאולם
הראשי של הספרייה במטרה ברורה למצוא את הלוחית השטנית. הרי זה
כל כך מטומטם. את הלוחיות האלה מייצרים בגודל של מטר על מטר
וחצי כאילו בכוונה תחילה שהן לא תכנסנה לשום כיס. את האוטובוס
של 18:30 כבר פיספסתי. סרקתי כל סנטימטר של האולם הארור. הולכת
כמו מפגרת לאורך פסים דמיוניים שהמצאתי לעצמי ומקללת את
הדיסקית, את הספרניות ואת יצחק. תוך כדי החיפוש ניצנץ לפני על
הריצפה מטבע של 10 אגורות. התכופפתי אינסטינקטיבית חצי דרך כדי
להרים את המטבע אך מרוב עצבים בעטתי בו בעוצמה לכיוון השני של
אולם הקריאה. המטבע פגע במדף ספרים מתכתי לא רחוק, מרעיש
בחוזקה ונעלם מהעין. כמה זוגות עיניים מוטרדות הורמו מספרי
האינטגרלים ומשוואות השדה המגנטי, נועצות בי מבט כועס. התחשק
לי להוציא להן לשון, כמו בגנון, אבל אמא שלי לימדה אותי אחרת.
לפעמים אני מצטערת שאין לי את האומץ לשלוף מהבטן את התגובה
הישירה שעולה. זה יכול להיות משחרר. העצבים שלי נמהלו במחשבה
המעודדת שאם הבחנתי במטבע של 10 אגורות הרי שלפחות אני שמה לב
לנעשה סביבי ואולי אמצא את הלוחית השטנית. פיטרלתי רבע שעה
נוספת בקומת הקרקע ואחרי שמאמצי עלו בתוהו עליתי לקומה מעל כי
נזכרתי שגם בה שהיתי כדי לצלם את השיעור האחרון שהחמצתי של
פרופ' קלארמן האדיוט. ריח חריף של זיעה הפתיע אותי במעלה
המדרגות. איגור, הרוסי המטונף משנה ג' שמאוהב בי מתחילת התואר,
חייך אלי חיוך עקום וניסה לפתוח שיחה. הריח שלו מהפה היה בלתי
נסבל, כאילו משהו מת שם. הרגשתי סחרחורת קלה ומילמלתי משהו על
שיעור שתיכף מתחיל. ליד מכונות הצילום לא היה זכר לחתיכת המתכת
שמיררה את חיי.

פתאום עלתה בדעתי המחשבה שאיזה נוכל מצא את הדיסקית, ניגש
למלתחה והסתלק לו עם התיק, הארנק ושארית החיים שלי. זה בדיוק
מה שקרה, אמרתי לעצמי. נשברתי סופית. ביום שכזה לא יכול לקרות
אחרת. דמעות עלו לי בעיניים כשירדתי במדרגות. למטה אמרתי ליצחק
בקול חנוק שיבדוק אם מישהו החזיר את לוחית מספר 233. יצחק,
שחיוכו הנחמד הסתלק אחרי שהמטרתי עליו מטר גידופים קודם לכן,
ניגש לתא ואמר שהלוחית לא נמצאת ושעלי לשלם כדי לקבל את התיק
חזרה. "הארנק בתיק" סיננתי לעברו, נכנעת. אבל רק שטר של 20
שקלים שכב לו גלמוד בארנק. יצחק עמד מעבר לדלפק כשעל פניו מבט
נעלב של פולניה שלא גמרו לה מהצלחת. לא ניסיתי אפילו לבקש
לחזור מחר ולשלם את הקנס. לקחתי מהארנק את כרטיס האשראי וצעדתי
לצידה השני של האוניברסיטה לכיוון הכספומט, משאירה את התיק
מאחור. על כל קשת הרגשות שחוויתי באותו יום נוספו הרחמים
העצמיים כשהכספומט התריס לעברי: "זמנית אינני בשימוש". בעודי
הולכת למתחם המזון שם נמצא הכספומט השני שלא ייתן לי, הרגשתי
את הרצועות של הסנדלים החדשים חותכות לי בבשר. אגלי זיעה נטפו
ממצחי ומתחת לעיניים. איך יכול להיות כל-כך חם בשעה שבע בערב?
לידיים ולצוואר שלי היה טעם של מרק עוף בטעם אבק. הרגשתי את זה
גם בלי להניח אצבע על הלשון. הכספומט השני קיבל את הכרטיס,
הזכיר לי שאני במינוס של 2,800 שקלים ונתן לי שטר בודד של 50.
בלעתי רוק לאט כשחיכיתי לכסף הנכסף. התחיל לכאוב לי הגרון.
נזכרתי במטבע של ה-10 אגורות שראיתי. העולם נחלק לשני סוגים של
אנשים: אלה הטורחים להרים מטבע של 10 אגורות ואלה שלא. אני
דווקא מהמרימים. ככה אמא לימדה אותי. אחרי שחזרתי את כל הדרך
לספרייה והגשתי ליצחק, בשעה 19:19, את השטר, עברה בי צמרמורת
של עצבים נטו. הוא התעקש למלא לי באיטיות מבהילה קבלה שאין לי
בה צורך ואני דמיינתי לעצמי את האוטובוס של שבע וחצי סוגר את
הדלתות בדפיקה ונוסע בעננה של רעש ופיח שחור. כשיצאתי מהספרייה
כבר היה חושך מוחלט. חלפתי על פני הכספומט המקולקל בדרך לשער
הראשי וקיללתי את עצמי על שלא הוצאתי עוד קצת כסף בשביל מונית.
הייתה לי כמעט חצי שעה לחכות לאוטובוס של 20:00. פתחתי תוך כדי
הליכה את התיק כדי להוציא את הספר על המל"מ האינטרינזי ונזכרתי
ששכחתי לשאול אותו.

התיישבתי על ריצפת הבטון ופרצתי בבכי. שמונה, אולי תשעה אנשים
עברו לידי במהלך חמש הדקות שישבתי שם ממררת ואף אחד לא ניגש
לשאול  או לנחם. רק רציתי להיות כבר בבית, במיטה עם אודי מתחת
לפוך שלנו. רציתי שהוא ילטף אותי על העורף ונשתוק ביחד עד
שנירדם. מרחוק ראיתי בכניסה לפקולטה לניהול מכונת שתייה שנראתה
לי כמו נווה מדבר. עצבנית וכואבת גררתי את עצמי, משאירה את
התיק על הריצפה, כשרק המחשבה על פחית דיאט קולה מותירה בי
שארית של פחדנות לא לצאת לכביש הראשי ולזנק לרגלי משאית דוהרת.
למכונה היו שני לחצנים של דיאט קולה. המחיר של הפחיות היה
אחיד: 4  שקלים ו-40 אגורות. שלפתי את  הארנק ופתחתי את
הריץ'-רץ' של המטבעות. בפנים היו מונחים ארבעה שקלים, 30
אגורות ודיסקית מתכת מספר 233.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום אחד נגשה
אלי אמא, קצת
התרגשה,
"מזל טוב" ,
אמרה,
"מהיום את אשה!
עכשיו תוכלי
לקרוא במה
חדשה!"

(נוקי בפלאש בק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/05 9:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן שומרוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה