שוכבת לי על מצע ירוק, מלא דמעות אלוהים.
מביטה על כל מה שנוצץ, מביעה משאלה,
עוצמת את עיניי ונושמת לרווחה.
הרוח הנושבת מלטפת את פניי,
אני עפה, מרימה את ידיי.

חיוך נשגב על נשמתי,
על המצע הירוק והלח שמתחתיי
יורדות להן דמעה ועוד שתיים,
עיוורון מוחלט מעיניי.

מרחפת על העננים,
שוכבת, מחייכת, חושבת,
הלב הקורע... גם בוכה.

מדממת אט אט,
חולמת על טיפשות רגע קט.
דומעת, מקופלת, חושקת לראות.
החלום נמוג,
בין האצבעות נסוג.
אך אני עדיין נשארתי מרחפת,
על הקרקע ולא על האהבה.