הוא זוכר כל מילה, כל הברה שיצאה מפיה אל הקור העז, הבל פיה
נמהל בהבלי פיהם של האנשים הדחוסים בקרון, הוא זוכר שהוא בכה,
היא הרגיעה אותו ולטפה את פניו, היא אמרה שהכל יהיה בסדר,
המלחמה תגמר בקרוב, ואז היא השליכה אותו מהחלון הרכבת, "אמא
בואי איתי" צעקה נמלטה מפיו אבל הוא רק שמע אותה אומרת לו
לרוץ, לרוץ כמה שיותר מהר לברוח,לא להסתכל לאחור, להתחבא, הוא
שמע יריות, צעקות, נביחות כלבים, אבל הוא לא יכל לעצור, אסור
היה לו לעצור, הוא הבטיח, והוא המשיך לרוץ,
אחרי זמן מה הוא החליט לעצור, הוא הסתכל מסביבו והבין שהוא
לבד, הוא היה בתוך יער, יער סבוך מלא עצים דקים וארוכים, הוא
פחד, רק עכשיו הוא שם לב שיורד גשם,הוא כמעט שמח אחרי שלושה
ימים ברכבת הצפופה ללא מים ללא אוכל הוא פתאום התחיל להרגיש
שהוא צמא ועייף ורעב, אבל מייד הפסיק לחשוב כשנזכר באמו
כשנפרדה ממנו לפני שעות, חודשים? שנים? כמה זמן כבר עבר?...

קוראים למקום הזה מיידאנק לשם שלחו אותה הוא הלך לראות את
המחנה שהיה אמור להשמיד גם אותו,הוא נכנס לתאים מלאים כתמים
כחולים בתקרה בקירות... והוא ניסה לחשוב... איך זה יכול להיות?
פה פה אמא שלי נרצחה?!?! כאן אני עומד ונושם אוויר צח ומה שהיא
נשמה זה גז רעיל?? האם יתכן שבאמת במקום הזה אמא שלי התפתלה
עירומה מושפלת ללא שיער וניסתה להאבק במחנק?
והוא עמד שם ולא הצליח לזוז הוא לא רצה ללכת הוא רצה שגם אותו
יחנקו הוא לא רצה לחיות הוא רצה להיות עם אמא שלו ביחד איתה
בשמיים הגדולים הכחולים.