השתתף בתחרות "מיתוסיפור" של האגודה למד"ב ופנטזיה. לא זכה,
לצערי...

היצור ניצב מולה, פראי וזהוב ונורא. גוף אריה שרירי נמתח
בדריכות, ראש וחזה של אישה מבהיקים מזיעה. כולם האמינו
שהספינקס כבר הושמד מזמן - איבד עצמו לדעת מול חוכמתו של
אדיפוס - אך היא ידעה שהיצור עוד בחיים. הוא טרד את מנוחתם של
הנמים וחיכה מעבר לשערי ההאדס. ובכן, היא תצטרך לטפל בזה. וגם
בהאדס.
היא הביטה בחיה שמולה, בוחנת אותה כמי שבוחרת בשר באטליז. הו,
זה נתח לא רע. מעניין איך נראה כשעוד היה בחיים? (שכן היצור
מולה היה רדוף, כמעט מת). היא כבר הביטה כך בכל כך הרבה חיות:
נחש הים הענק, שהעולם רעד עם שקיעתו; סון גוקו, אשר היה כמעט
אנושי ואלת הירח התאבלה על היעלמו; הבאנשי מערבות אירלנד,
שצווחת המוות שלה רעמה כמו ארמגדון עצמו. היא לא הרגה רק שדים
ומפלצות: פוסידון התחנן שתחוס עליו ואודין הבטיח לה את כל
אוצרות האסגארד. כולם נמחו מן העולם כבר לפני שלושה נצחים.

הספינקס בחר באלימות רק כמפלט אחרון, אך היא ידעה כבר את כל
חידותיו. לא נותר לו דבר מלבד זעם נורא וכמה טופרים. היצור נעץ
בה את עיניו הצהובות. רגע של הבנה - הוא הבין שיפסיד. היא
הבינה שיילחם בכל כוחו - אז התנפל. היא הביטה לרגע בזירת הקרב,
בוחנת את האפשרויות שלה: הקרקע הייתה קשה וסדוקה, אפשר תמיד
לנסות לשבור לו את המפרקת. מצד שני, הספינקס היה יצור של אש
והיא השתעשעה ברעיון להקפיא אותו במצולות הים שתחתיהם. כמובן,
תמיד ישנה החרב...

החרב הייתה דבר עתיק. ישנה כמו העולם עצמו, אך מנוסה הרבה
יותר. מעטות פיסות הסלע שזכו לראות את האיברים הפנימיים של
עשרה מראשי האלים ואת הקרביים של אלפים מעושי-דברם. הלהב פגש
את כולם מקרוב. כרגע ניצבה החרב בידה הבוטחת. מבהיקה, צורבת
ומתכתית. למעשה, הייתה החרב מעבר למתכת. היא שיקפה את שמי
הכוכבים בצורה כמעט מדויקת: כל המערכות היו שם, וגם כמה צללים
שלא נראו מעולם. החרב הונפה פעם אחת, אך הספינקס חמק ממנה.
צללים בהו בו מבעד לחרב.

היצור שאג: קול מתגלגל ועמוק שנשמע מוזר מבעד לשפתיים אנושיות,
אך היא הייתה רגילה לכך. זו הייתה בדיחה בהשוואה לטיפון.
הספינקס אמנם היה אכזר וחסר רחמים, בדיוק כמו קודמיו, אך בכל
זאת שונה. פחות... מבוסס.
עם השאגה התרומם הספינקס על כנפי הנשר שלו, תוקף שנית. הפעם זה
היה מסוכן יותר: טופר בוהק התקרב לשריון עבה ונשמע רעם כשנשקו
זה לזה. היא נותרה ללא פגע, מושלמת כמו השמיים ממעל, אך אחת
מרגליו של הספינקס נחתה על האדמה בקול עמום. הוא נחלש.
היא ליקקה את דם החיה מהחרב, מביטה ביריבה מעל ללהב, מתגרה.
לכל אחד מהם היה גם טעם שונה, מין תחושה חובקת עולם: אפרודיטה
הייתה קינמון, דבש ומשהו שרוף ומר; לציפור האש מיפן היה טעם של
עוף.
היצור, עדיין באוויר, הסתער פעם נוספת. עכשיו הצליחה יותר: היא
הרגישה איך החרב ננעצת בחזה האנושי, איך היצור מתכווץ בכאב
כשחייו טפטפו ממנו והלאה. הכנפיים פרפרו פעם נוספת בצורה
מעוררת רחמים (לא את רחמיה, אבל רחמים כלשהם), הצוואר התעוות
בזוית משונה. עיניים צהובות נעצו בה מבט חלול. חום החיה, כמו
שמש מצריים, התנדף אל אוויר הלילה.

הפגר החל כבר להפיץ צחנה משונה - מעין שילוב של ריקבון ועבודת
אלילים, אך היא הייתה רחוקה מכדי להריח זאת. אי שם, בערבות
הקרח, מחכה לה היטי. מפלצת השלג תהיה קשה יותר, היא ידעה. השלג
נטה להפוך את שוכניו לעקשניים במיוחד, נצחיים כמוהו. היא
דמיינה את תחושת הדם הקפוא על חרבה בעת שנסחפה אל המחוזות
הרחוקים. גם היטי תמות. לאחר מכן אוסיריס, ואחריו מאב. כל הרג
העניק רובד נוסף לקיומה. כל קטל העצים אותה. שכרון הכוח שקיבלה
מהספינקס שיתק אותה לרגע.
אולי היא תיתן ליטי עוד כמה רגעי חסד, חשבה. היא עמדה והביטה
בעולם שנפרש תחתיה - נתון למרותה. מגיע לה לנוח מעט. למרות
שכוחה היה וודאי ומוחלט, הקרבות לא היו קלים. כל קרב שכזה דרש
ממנה מאמץ, והיא הייתה חייבת לנצח. מצב אחר יגרור שאלות
מביכות. אחרי הכול, המציאות תמיד מנצחת.