לא יודעת מה, אבל מרגישה כל כך קרובה
כל כך הרבה מילים שרק תמונה אחת שווה
תמונה שלך, שאומרת לי המון
משהו מוכר שאין בו היגיון
וזה לא דמיון רק  קו שבור בזיכרון
חזרה למציאות הוא עכשיו קבור בתוך ארון
לנצח במדים, חייל עד יומו האחרון

בכלל לא הכרתי אותך, כמה שזה נשמע מוזר
איך ככה מתחברים לבן אדם זר?
פתאום ללא אזהרה אותך זכיתי "להכיר"
רק הנוכחות חסרה, מה שנשאר זה רק תמונה על קיר
הרגשה פורצת של פספוס, אופי של אביר
הפך כבר למאוס להגיד ש"הוא היה נדיר"
אבל ככה זה מרגיש, אסור לחסום רגש אדיר
ומה נשאר לי לעשות-מוציאה  את הכל בשיר

יש בי תחושה של החמצה,
מתבלבלת וחושבת, זה מה שהגורל רצה?
היה יכול להיות כל כך אחרת
אם רק היית בין החיים
אבל החיים לא נעלמים הם רק נפסקים,
בגלל זה אני נשארת,
ובגלל זה אני כותבת
משום מה מרגישה מוגנת
מרגישה אותך קרוב, בין מה שרע לטוב
כמו חבר שמכוון אותי ולא מפסיק לאהוב

על הדף אני בוכה
רק בגלל יום בשנה,
הכאב בחזה,
הקור מתחזק, מישהו ידע?
נורא איך שזה נשמע כן אני צעירה אבל מרגישה אלמנה.
התחושה נדלקת לי בנשמה,
כמו אש
הגורל התחיל לחפש,
ואת הנשמה הנכונה מצא ולא היסס,
"ואללה השטח מצולק אז ניכנס"
היום כבר פתחתי את העיניים, התחלתי לגשש
נאחזת בך כמו בלפיד של אש
פורשת כנפיים,
לעבר העולם שנגלה ומתחדש
ורק עכשיו הראש שלי תופס
שכל זה לא היה קללה  
הדרך לא הייתה קלה
כאב שהתחפש,
איזו הקלה,
אפשר לקרוא לזה נס.