'זה לא במקום הנכון,' בחנתי פעם נוספת, מכל הזוויות, מכל
הכיוונים.
פעם נוספת הסרתי אותה מחיבורה אל הקיר. הנחתי אותה על הרצפה,
שעונה על הקיר, והתחלתי לחשוב איפה עלי לתלות אותה. 'לא מתאים,
לא מתאים, לא מתאים,' תקועה במחשבות, 'כמה מוזר שהתמונה לא
תואמת לכל פינה ואיזור ברחבי קירות ביתי'. עכשיו כבר התיישבתי,
עסק מייאש תליית תמונות. פניתי לעבר המטבח, המקום הכי נוח,
מספק את הפתרון לכל בעיותיך ובאותה הזדמנות מייצר גם את
בעיותיך מחדש. שנים של מלחמה מתמדת במשקל וכל עניין תליית
התמונה לא תורם למלחמה, כלל וכלל לא. תמיד הייתי בגישה חיובית
כלפי העניין הזה, הרגשתי שאני תמיד אצליח. וכשמרגישים שמצליח,
עם ביטחון עצמי רב, ממשיכים לאכול. לפני בערך חצי שנה הבנתי
שעם הגישה הזו אני לא אצליח, אז ירדתי מהגישה ופשוט אכלתי.
לפחות עכשיו אין לי רגשות אשם. ההרגשה טובה, למעט הפעמים שהראי
משקף את 'גודל' ההרגשה הטובה. הנחתי את חבילת השוקולד בצד,
הספקתי לסיים 2 שורות, את היתר אסיים אחר כך. סחבתי את התמונה
ותליתי אותה במקום הכי לא הגיוני שראיתי, כך יותר טוב. בלי
לשים לב, שרירי השפתיים שלי נעו והשלימו חיוך. הפעולה הראשונה
שביצעתי היתה לזרוק את חבילת השוקולד הבלתי מסוימת ואת כל
השוקולד שהסתתר במקרר בטענה שזה ל'זמנים קשים'. אחר כך נעלתי
את הבית ונסעתי לסופר הקרוב, קניתי שוקולד איכותי יותר. ההשמנה
צריכה לפחות להיות טעימה.