בס"ד שבת  17.45  28.05.05

- הוא כזה מפגר... נמאס לי כבר ממנו...

- אבל את יודעת הרי שהוא מפגר, למה את מקללת אותו כך.

- לא, הוא לא מפגר, הוא חולה נפש וגם מפגר.

- את יודעת שצריך לטפל בו. לקחת אותו כבר לרופא?

- לא, אב הבית ייקח אותו. כבר אין לי סבלנות.

- אבל אב הבית מה אכפת לו? הוא לא היה בדירה, אז מה אב הבית
 יעשה?

- אני לא יכולה... אין לי כוח להתמודד איתו. הוא בא הביתה
ומתחיל      
 לקלל כמו אבא שלו.

- שמעי, אני רואה מה יש לו בלב, הוא חייב לדבר עם משהו. הוא לא
סתם נהיה מה שהוא. הוא ממש נורמלי אבל אין לו מי שיענה לו. את
אין לך סבלנות, אבא שלו שלא נדע, רק מסכסך אותו עם כל העולם.
אבל תפקיד האמא הוא להוביל ביד את הבן שלה. גם אם הוא כבר בן
27.

- תעזבי אותי, לא יכולה יותר לדבר עליו. אולי עשיתי טעות כשהיה
קטן. כל כך השתדלתי שיהיה בבית- ספר נורמלי. לא רציתי שתהיה
עליו סטיגמה. לקחתי אותו גם לטיפול. אני? מה אני צריכה? רק הוא
היה צריך.

- לא חשבת שהוא צריך תמיכה מהסביבה?

-  איזה תמיכה, אין לי סבלנות לפסיכולוגים. מספיק שהוא היה.

- נראה לי, צילה שאת פשוט רצית שהעבודה תיעשה ללא השקעה
מצידך.

- אוי, למה את סתם אומרת. אומרת צילה ודמעות בעיניה.

אני מסתכלת וממש לא מאמינה לדמעותיה.
הדמעות באות לשחרר את רגשות האשמה שלה, ולא לדרבן לקחת יוזמה
בטיפול.

- אבא שלו מבלבל אותו. הוא אומר שהוא רוצה להישאר במעון, אז
אבא שלו בא ובכוח מוציא אותו משם כי זה התור שלי שיבוא אליי.
הוא לא רוצה, ואבא שלו בכוח מביא אותו. ואצלי אין לו מה לעשות.
הוא אומר, ואבא שלו לא מתייחס. את יודעת מה אמרתי לו השבוע?
אתה יודע שאבא יבוא בשעה 4 ביום שישי? אז פשוט אל תהיה בבית
באותו הזמן... כשהיה קטן היה צריך תשומת לב מיוחדת. מי יכול
היה לתת לו? תמיד היו לו מליון שאלות. גם עכשיו. למה ואיך, למי
יש סבלנות לענות לו על השאלות?

- אבל צילה, את יודעת, שאם היית נותנת לו את היחס הנכון, גם
היום, תדברי איתו, תעני לו על השאלות, הוא לא היה צריך לקחת כל
כך הרבה כדורים שיסממו אותו. הרי הוא לא "הבריא", לא נהיה יותר
בסדר מאשר קודם, הוא פשוט מסומם. יש לו מלחמה פנימית נוראית
בלב, בגלל זה יש לו את השאלות האלה. הוא צריך משהו להשיח איתו.
ואת מי ישאל את השאלות שמציקות לו?

- אבל לא איתי...

- נו, אז מה את רוצה? חושבת אני בלבי, את בורחת מהתמודדות שכל
אמא אמורה להתמודד. את בעצם לא רוצה אחריות של אמא. את הבאת
ילדים, וכל כולך נשארת תקועה אי שם.

- למה עם עינת זה בסדר? - שואלת צילה.

- כי רמי הוא הילד הראשון והוא ספג במלוא העוצמה את המתחים שיש
בינך לבין משה. את לא יכולה להאשים את הבן על מה שהוא. חוץ מזה
הוא יותר רגיש אולי מעינת. הוא מרגיש אותך באופן יוצא מהכלל
ואת מתחמקת מעצמך ובכך גם ממנו בעצם. המפתח בידייך ואת לא
מוכנה לטפל לא בעצמך ולא בו.

- די, די פאני אני לא יכולה להמשיך בשיחה הזו. עושה לי לא טוב.


- בטח עושה לך לא טוב. אומרת אני לעצמי בלבי, כי את בורחת כל
הזמן. אז את מעשנת, משמינה, בורחת לסדרות מטופשות בטלוויזיה כי
אין לך סבלנות לעשות שום דבר מועיל. אז את מעבירה את הזמן. טוב
לך שצריך להישאר בעבודה שעות נוספות כי אז אין צורך להתמודד עם
ריקנות. אבל הריקנות, צילה תישאר ותתפוס אותך כשבאמת לא תהיי
מוכנה ושוב יהיו לך רגשות אשם וכו'.

- מה הבעיה ללכת לטפל בעצמך? להכיר עצמך, אפילו לא טיפול...
פשוט מודעות, לבדוק להכיר את עצמך...

- לא מאמינה בפסיכולוגים. אני יכולה בעצמי.

- את לא יכולה. יש לך השפעות מבית ההורים שאת לא מודעת אליהן.
את עושה אידיאליזציה מהיחסים בין ההורים שלך. אבל עובדה שאבא
שלך לא יצא מעולם לבלות עם אמא שלך, בטענות שונות. אמא שלך
פחדה להתגרש בגלל סטיגמות... ועובדה שאחרי שהיא נפטרה כעסת
עליו שהוא יצא עם משהי אחרת. וחי איתה, כמו שהוא מעולם לא חי
עם אמא שלך. את ראית איך היא הקריבה את עצמה, והיום את מסבירה
לעצמך בשכל כל מיני הסברי בריחה. אבל ברגש את תקועה אי שם ולא
מוכנה לפתוח ולהתמודד ולהתבגר.

- אבל גם היום יש סטיגמות...

- לא היום אין, זה רק אצל אנשים צרי מוח, ולמה את מתייחסת
אליהם?

- אבל נכון שזה לא מקובל להשאיר ילדים אצל האבא? הנה אני
עשיתי...

- כן, אבל עשית זאת מהתמרדות. הפעם זה היה נוח לך. אין לך כוח
לחנך, ולהיות עם יד על הדופק. אמרת זאת בעצמך. את בכלל לא
יודעת להרגיש את הבת שלך ולבוא לקראתה. אז היא ביקשה שתיקני
דוגלי, אז מה, לא יכולת?

- גם היא יכולה.

- אבל היא ביקשה, למה לא להיענות לה? למה העקשנות הזו. יש בך
כל הזמן מין עקשנות ומרדנות, שהיה מתאים אולי לזמן מסוים בגיל
ההתבגרות. אבל זה כבר לא מתאים בגיל 51.

- את יודעת חשבתי על מה שאמרת, זה נכון, כל הזמן אני רוצה
להיות שונה. לא להיות כמו שאומרים לי.

- ואז בעצם, גם כך את לא עושה מה שאת באמת רוצה, אלא בסופו של
דבר בעקיפין, את עושה מה שהחברה רוצה.

- נכון, את צודקת...

- אז בבקשה, יש לך מה לטפל בעצמך...

- אמרת לי פעם, לא לחנך אותה. עכשיו אני צריכה למצוא דרך אליה.
ולהיות איתה ללא רצון לחנך. כמה שצדקת. זו הייתה עצת חייך. כמה
שזה נכון.

- תודה.

אומרת אני לעצמי:
ומילות החיבה שאת מרעיפה כאילו על הבת שלך, זה ממש צביעות. לא
פלא שהיא לא רוצה לספר לך.
קודם כל היא סגורה ממך כמו שאת סגורה מעצמך. מה את רוצה שתספר
לך? את מתחילה לספר לה איך היית כשאת היית צעירה, עם מי
הסתובבת ואיזה שטויות או פרובוקציות עשית לבחורים, וזה לא
מעניין אותה. גם כשאת מספרת לי זה לא מעניין. אז מה את רוצה
ממנה? את נשארת ממש תקועה אי שם.

- כן, כשהכרתי את משה יצאתי עם משהו נחמד. אבל משה היה מין
מסתורי כזה.

- הוא נראה ממש כמו ערס... איך יכולת...

- ובסוף איתו התחתנתי.

- התגרשת ושוב התחתנת. לא האמנת שאת יכולה להסתדר בלעדיו...

- כן. טוב, לפחות עכשיו הצלחתי לצאת ולקנות דירה. וכל המשפטים
על הכספים... למי יש כוח אליו.

- תמשיכי לחיות את חייך, ותדעי שהוא לא יעזוב אותך. את רוצה
לגמור עם הכל ולהמשיך בחייך. זה לא ילך כך. הוא משתעשע, אין לו
מטרות בחיים. הוא אפילו לא עובד עכשיו. אז קחי את זה ככה,
בינינו יש לך כסף להוציא אם את צריכה. תשמחי שזה על זה, ולא על
בריאות...
אבל אם היית הולכת לשיחות הכל היה יותר קל.

- לא, אין לי כוח לפסיכולוגים לא מאמינה בהם.

- את מדברת איתה כמו עם חברה. את שומעת את עצמך, את לא צריכה
להאמין. חבל על כל הזמן שהולך לאיבוד. יכולת אותו דבר לעשות
לפני שנים. לא חבל? גם היום את עושה שטויות.

- היה בערוץ 23 בשבת לופ, סרטים חוזרים על אוטיסטים. לא יכולתי
לראות זה נורא קשה. הזכיר לי כל הזמן את רמי.

- את יודעת שהילדים האלה, הרגישים, מלמדים אותנו להיות הורים.
ההקשבה אליהם, שינוי גישה מהותית, עושה אותנו לאנשים, בני אדם
טובים יותר. לא אני אמרתי את זה. אומרים זאת הורים לילדים
כאלה. גם הקצין הזה לא זוכרת את שמו כרגע, לא מסתיר כלל את
היותו הורה לילד אוטיסט. הוא ואשתו, שניהם אומרים שהם למדו מה
זו אהבה דרך הילד הזה. והילד הזה לא אומר אבא, אני אוהב אותך.
אם טוב לו הוא צוחק. וכשהם בבריכה הילד שהוא כבר ממש לא ילד,
צוחק הרבה, והאבא, שכולם מכירים אותו, מרוצה, כי הוא עשה טוב
לילד. כל הגישה השתנתה לחיים.

- תעזבי אותי מזה. אם היו שואלים אותו, הוא היה אומר שעדיף היה
לו ילד בריא.

- לא רציתי לענות בשמו, ולכן לא אמרתי דבר. אבל אני יודעת
שההורים הנכונים שמתמודדים עם ה - לא אומר בעיה, כי זו לא
חייבת להיות בעיה - אבל מתמודדים עם הרגישויות המיוחדות,
מבינים את מהות החיים. כל קצב החיים משתנה. כל התפיסה השמרנית
משתנה.
ולכי תספרי זאת למישהי שעוד לא יודעת לקבל את עצמה, ללא מודעות
לעצמה ולמה שקורה בעצם.
ואני כן יודעת מה זה התמודדות.
אני רוצה לומר לה שהבת שלי ואני בעצם, לא הייתי רחוקה מאותם
הורים לילדים הפגועים. הרי אני בעצמי הייתי פגועה. הפסיכולוגית
השתאתה איך לא אשפזו אותי.
ואם לא הייתי מטפלת בבת שלי בצורה הראויה ומתמודדת, גם היא
הייתה יכולה להיות מאושפזת. אני פשוט זיהיתי את הרגישויות שלה
התמודדתי איתם ונתתי לה את כל מה שאפשר היה לי לתת. שיניתי
גישה לעצמי, ואליה. לא שהיום אין לי מה לשפר, אבל היא בריאה.
היא מקבלת תשובה לכל שאלה.

וזה מה שאני הייתי מצפה ממך צילה. אבל את לא מסוגלת להפנים. את
מתנגדת בכל הכוח, מקשיחה עצמך ואחר כך אומרת שאין לך כוח לדבר
על זה. זה עושה לך לא טוב. אבל לרמי הבן שלך, זה עושה טוב? את
מפקירה אותו שם, עם הכדורים שלו ועם התסכולים שלו, בזמן שמה
שהוא היה צריך זה תשובות אמיצות לכל מה שהוא ראה.

- הוא רוצה לשמוע שוב ושוב שאת אוהבת אותו. אבל לא במילים,
במעשים. הוא שואל: למה, ולמה... הוא ממשיך לשאול, כבר 27 שנים
הוא שואל. הוא לא יפסיק כי את לא נותנת לו את התשובה.
וכשספרתי לך על אמא שלי, הזדהית איתה. הסברתי לך שמעולם לא
קבלתי תשובה אמיצה ומתמודדת ולכן זה נשאר תקוע. כך אצלך. הוא
צריך תשובה. הוא מכריח אותך בעצם לפעול נכון ואת מתעקשת לא
לעשות זאת. ואחר כך מתפלאה למה יש בעיה איתו? זה לא איתו. זה
איתך. את מתחפרת בתוך עמדתך, צווארך מתחפר בתוך מקומו, ואת
הופכת להיות כמו צב. רק הראש מזיז עצמו מצד לצד.

פתרון אין.

רק את, שעומדת מבחוץ רואה ושומעת את הכל, יודעת שתמיד, אבל
תמיד אמא אשמה...
כי בידה המפתח,  בידה הכוח לשנות.  טיפת מודעות, רגישות, שינוי
עמדה, יותר חמלה,
וזה כל פתרון הבעיה.