כל הדברים שנאמרים פה מבוססים על דברים אמיתיים


אני האדם הכי חכם בעולם, זאת עובדה. גם טרם ראיתי מישהו יפה
כמוני, ולא אני לא עיור. אני כל כך שנון ומצחיק ומקסים שאני לא
יכול שלא לרחם על אותם אלה שלא נולדו כישרוניים כמוני.

זה לא אגו מופרז! בכלל לא! זאת פשוט עובדה, אני חכם ויפה
ומקסים, וכל התיאורים החיוביים עדיין לא יעשו צדק עמי, אני
פשוט התגלמות השלמות. טרם הפסדתי בוויכוח, מה לעשות. בוא נראה
אתכם מביסים את האדם החכם ביותר בעולם בקרב מוחות.

איך לפעמים אני לא סובל את עצמי. אני הופך כל דבר טפל לעיקר.
אני אנטי חברתי ומרגיש מחסור תמידי בחברים. אני קנאי בצורה
חולנית, איך אני סובל מלראות אחרים שמחים. תמיד עושה השוואה
ביני ובין אחרים. למי יש יותר חברים- תמיד מפסיד בזה, מי יותר
חכם, מי יותר יפה...
יש לי את התחושה הזאת שאני מבזבז את ימיי. משתמש לשווא בימי
נעוריי. אין לי לא חברה, שאני אוכל לחלוק איתה איזה רגע פרטי
או שתיים. לא חבורה שאפשר לדבר איתה בפתיחות על כל דבר.  רוב
הזמן אני בכלל בחברתי שלי, וזה דבר קשה. כי לפעמים אני פשוט לא
סובל את עצמי.

"תתעורר" דפיקה על הדלת העירה אותי. נשארתי במיטה עוד איזו חצי
שעה. ידעתי שאבא שלי תמיד מקדים. הנה מגיע עוד יום של לימודים.
עצמתי את העיניים לעוד כמה דקות של שינה. אלוהים, שיחקתי במחשב
אתמול עד מאוחר.

"קום!"
"הרשל'ה אתה שם בכלל?"
עכשיו אמא שלי דפקה בדלת. זהו, היום התחיל. היא מדויקת כמו
שעון שוויצרי, אני צריך עכשיו למהר.
"כן" עניתי דרך הדלת שעוד הייתה נעולה מאתמול.
התלבשתי מהר, דחסתי כמה ספרים לתיק באופן די אקראי ויצאתי
החוצה.
"היי" , אמא שלי בדקה דוא"ל במחשב.
"היי" עניתי ונכנסתי לשירותים. צחצחתי שניים ועשיתי את שעושים
בשירותים. איך שיצאתי הבחנתי שהמחשב היה פנוי אז ניצלתי את
ההזדמנות ובדקתי אם יש הודעות חדשות בכמה פורומים. קראתי, לא
היה זמן להגיב אז פשוט ירדתי למטה. אמא שלי התרוצצה במטבח
מכינה אוכל לארוחת צהריים, תוך כדי שיחה בטלפון.
"קח הרשל'ה, אבא צריך שתשלח לו כמה דברים" רואים שאמא הייתה
מעוצבנת מאוד מאותה שיחה.
"הלו, אבא?"
"אה, הרשל'ה יופי, אני צריך שתמצא לי את המספר טלפון של הגברת
הזאת מאתמול, מי שהשאירה את ההודעה הבהולה"
"מי?"
"הגברת מלוד שעשתה הרבה רעש. הזאת שהתלוננה על זה שלא בקרתי
אותה כבר חודשיים"
אבא שלי טכנאי מחשבים. הוא מבטיח שיגיע בזמן לתקן את המחשב,
והתוצאה היא חוויית האימים שאני חווה עכשיו.
"מאתמול? זה היה לפני איזה שבועיים!"
"כן זאת, אני צריך שתעזוב כל דבר שאתה עושה ותשלח למספר בפקס
את ה-70 עמודים שהשארתי בפינת אוכל"
"מה מספר הפקס?"
"תחפש, ותעשה את זה מהר, טוב?" מהצד השני שמעתי צעקות.
"אתה מטומטם!" שמעתי דרך השפופרת.
"מה?" שאלתי.
"לא, לא אתה" הוא ענה.
"כן אתה! טמבל, חכה שאני אתפוס אותך!" השיחה התנתקה.
"זה דחוף הרשל'ה, תעשה את זה עכשיו" אמא שלי הוסיפה. כנראה
שהיא כבר ידעה מה צריך לעשות. מעניין אם אבא שאל אותה קודם, לא
יכולתי שלא לצחוק.
התקרבתי ליומן והתחלתי לעיין בו. יום חמישי... לא, יום
שלישי.... לא. אה! יום ראשון לפני חודש. פייי איזה איחור.
העתקתי את המספר והלכתי לפינת אוכל.
70 עמודים, איפה הם כבר יכול להיות? חיפשתי במשך עשר דקות אבל
הם לא היו שם.
"אמא!" צעקתי.
"אווירון? איפה?" היא ענתה. המיקסר פעל במקביל כך שהיא לא כל
כך שמעה.
"שאלתי אם ראית איפה הטפסים של אבא?"
"אבא בעבודה!" היא ענתה, כשבמקביל הטלפון מצלצל.
" הרשל'ה!" אמא שלי עצרה רגע את המיקסר וקראה לי.
"כן?"
"זה אבא!", רצתי חזרה למטבח.
"שלחת?" הוא שאל.
"אני מחפש את העמודים, איפה הם?"
"תשאל את אמא, ותעשה את זה דחוף, הבטחתי לה את זה לפני
שבועיים"
"טוב"
"לא אתה תשתוק!" שמעתי אותו צועק מהצד השני, והקו התנתק.
"אמא?" ניצלתי את ההזדמנות שהמיקסר היה כבוי.
"את יודעת איפה המסמכים של אבא?"
"איזה מסמכים?"
"הם היו בחדר אוכל, הזזת אותם?"
"אני לא הזזתי שום מסמכים, אבל עשיתי שם קצת סדר. כל מה שלא
היה במקום, החוצה!" המיקסר נדלק עוד פעם.
אוי יופי... עכשיו לחפש בפח...
הלכתי לפח האשפה בחוץ, פתחתי את המכסה והצצתי פנימה.
הייתי צריך להסתכל טוב טוב עד שסוף סוף הבחנתי בערימה של
ניירות בשקית ניילון.
הרמתי אותם ופניתי לפקס בחדר העובדה, מצויד במסמכים ובמספר
פקס, מצפה לי עכשיו עבודה ארוכה...

הטלפון צלצל, אמא כבר הלכה לעבודה. מה שהכריח אותי להפסיק את
מלאכת השליחה, וזאת כשנותר לי עוד עמוד אחד לסיים אותה.
"הלו?"
"הרשל'ה, מה אתה עושה בבית? כבר שמונה!" אבא שלי שאל.
"מסיים לשלוח את הטפסים"
"לא שלחת עוד? אמרתי לך שזה דחוף"
"הייתה הפסקת חשמל", נאלצתי לתרץ.
"טוב, אז תצלצל אליי כשאתה מסיים" השיחה נותקה מבלי שאף אחד
יצעק בצד השני, מעניין איפה הוא עכשיו אם ככה.
שמעתי את הביפ האחרון של הפקס שמורה שהוא סיים. הכנסתי את חמשת
הסנדוויצ'ים שאמא הכינה לתיק ויצאתי בריצה בהולה דרך הדלת.
נועל אחריי, כמובן.
ראיתי בקצה הרחוב את שי, אז מיהרתי לצעוק אליו שיחכה רגע, זאת
תוך כדי ריצה. הגעתי אליו והסדרתי לרגע את הנשימה.
"גם אתה מאחר?" שאלתי.
"לא, אני מתחיל ב 9 ועשרה, אחרי ההפסקה"
"אז הקדמת, למה יצאת כל כך מוקדם?"
"מוקדם? לא כל כך הקדמתי, עכשיו כולה תשע"
"אה?" צעקתי מאובן.
שעון קיץ, לעזאזל!


"הלו האו אר יו?" השומר בכניסה לשער החזיק ביד ספר לימוד
לאנגלית -"אנגלית בצ'יק" ונתן לי כיף חברנמי כזה.
"יאללה ביי יא הרשל'ה, אני זז" שי פתח את הרוכסן של החולצה
וגילה את החזה.
"ביי יא גברבר" ראיתי אותו נעלם עם חבורת הערסים שלו. הוא
עכשיו לומד בטכנולוגי, דווקא בחור חכם, חבל. בדיוק כשנעלם לי
מהאופק ראיתי אותו מדליק סגריה.

עברתי דרך המחששה. למדתי עכשיו פיסיקה עם שושי. המעבדה ממוקמת
כשהחלון פונה למחששה. לא פלא, שושי מעשנת כמו קטר. ראיתי שם
במחששה כמה פריקים לבושים בשחור. זיהיתי ביניהם את יוסי שעשה
פוזות עם הסגריה לכמה בחורות, אז לא טרחתי להציק לו. במרכז
המחששה שהורכבה, אגב, מכה עציצים והרבה פחי אשפה ראיתי כמה
פריקים נוספים שותים נוזל צהוב, שפחדתי בכלל לנחש מה הוא היה.
מישהו אחר התחיל לגלגל כמה עלים שתלש מהעץ עם קצת חומר.
הסתלקתי משם מהר, לפני שהסמוי מהמשטרה, שעושה שם פטרולים רוב
היום, יופיע.

נכנסתי לכיתה בפיסיקה, נשארו עוד 2 דקות להפסקה. מספיק זמן
בשביל להמציא תירוץ למה איחרתי.
"אהלן", איזה עומר אחד נתן לי כיף, והלך לבא בתור לא שוכח את
הכיף והדגש ב-ל של האהלן.
"שתוק!" בירך אותי עוד איזה מישהו שחשב שזה מצחיק.
"סתום ת'הפה" עניתי מהר והתיישבתי לי במקומי בשורה השנייה
מהסוף.
"שלום", או! סוף סוף מישהו בירך אותי כמו שצריך. רק חבל שזה
היה הנחנח ההוא שיושב לידי.
"שלום גם לך" חייכתי אליו והתיישבתי, מנסה לארגן את המעיל
והסוודר על הכיסא מבלי שיגעו ברצפה.
"עשית שיעורים?" הנחנח הזה היה חייב לשאול, הוא התחיל כל כך
טוב. בירך אותי לשלום כמו שצריך, אבל הוא היה חייב להרוס.
"מה זה משנה? אתה מהשב"כ?". גררר, טמבל. מה אני בחקירה?
"טוב טוב, תירגע. אה דרך אגב למה לא היית קודם?" , מה הוא לא
מבין רמזים? אני צריך להסביר לו שהשאלה הזאת מטופשת וככה גם כל
שאר השאלות שלו? מה אני עד?
"שכחתי שיש שעון קיץ" אמרתי, שומר את כל המחשבות האלה לעצמי.
"אה" הוא חייך. כן נו בטח, הוא בוודאי הגיע שעתיים לפני שצריך
רק בשביל לוודא שהוא יגיע בזמן.
ואז כששושית המורה לפיסיקה, נכנסה לכיתה דבר מדהים קרה! העין
שלה צדה אותי כמו עוף טורף, היא מצאה את הטרף שלה!
"נו הרשל'ה... איפה הייתה הבוקר הפעם?" היא שאלה לפני שכל
הכיתה בכלל הספיקה להתיישב. רואים שהיא ציפתה לזה, לשאול
אותי!
"יש לי סיבה טובה מאוד למה איחרתי!" חזרתי בקור על התירוץ
המתוחכם.
"נו?"
"הכנתי לעצמי חביתה ו... שכחתי את הגז דולק!" לא יצא לי משהו,
קצת מדוקלם מדי.
"את זה עוד לא שמעתי. אתמול שכחת לנעול את הבית, שלשלום שכחת
שזה לא יום שבת, ביום רביעי שכחת להוציא את החתול שלך שהתלכלך
בגשם מהמכונת כביסה וביום ראשון פקססת מסמכים לאבא שלך!"
"היי! אני דווקא כן פקססתי את המסמכים האלה לאבא שלי!"
"אז את כל השאר לא עשית?" לעזאזל! יש לה קליטה מהירה לקטר
הזה!
"למה אנחנו מתרכזים במה שהיה?" אמרתי בנימה מפייסת והתיישבתי.
ככה התחיל שיעור פיסיקה.

הנודניק הזה שיושב לידי! איזה קוץ בפטמה השמאלית! מה הוא מפגר?
כל השיעור בפיסיקה הוא שואל אותי כמה זה קוסינוס של 62, סינוס
של 86, מה אני מחשבון? ועוד החלק המצחיק הוא שהוא בכלל החזיק
את המחשבון!
"כמה זה שורש ריבועי של 79865421?" אידיוט! איך הוא מצפה שאני
אפתור שאלה שיש בה מספר שאני אפילו לא יכול להגות?
בכל אופן את מה שנשאר משיעור פיסיקה העברתי די בסבבה, ישבתי
מאחורה עם החבר'ה ודיברנו רוב השיעור, היה מגניב לאללה.

הצלצול צלצל. המורה צעקה את שיעורי הבית מנסה להתגבר על
הצלצול. אף אחד לא התייחס אליה במיוחד.
"יוצאים?" החננה שאל אותי. דבר שהיה די מרשים שכן הוא דיבר יחד
עם המורה! אולי הוא נהיה פחות חננה עם הזמן?
"כן, יאללה" נו הפסקה של עשרים דקות, מה אני אתקע בכיתה?
"בוא ל י'6" אז הלכנו ל י'6. עברנו בדרך את המסדרון ההומה. כל
כך הרבה אנשים חלפו שם, הייתי מקבל סחרחורת רק מלנסות לזהות את
מי שנתן לי כיף.

"אה שימי יא גברבר" ברכתי לשלום את חברי הטוב מהחטיבה.
"מה שלומך הרשל'ה?" הוא ענה.
"בסד..." לא כל כך סיימתי את המשפט אבל הוא התפרץ למה שהייתי
בדרך לספר לו.
"אה נאור!"
הם התעלמו שניהם ממני לגמרי. למרות שאנחנו חברים מצוינים
שלושתינו. באיזשהו שלב עלתה השאלה את מי להזמין לסרט, ומשאיש
מהם לא הזכיר את שמי שלי כבר היה לי די ברור שאני לא רצוי.
עשינו חזרה את אותה דרך הכל כך מוכרת ומאוסה חזרה לכיתה.
התיישבתי בדיוק באותו מקום כמו בכל אחד מ-230 הימים שלמדתי
בכיתה זו עד כה והמתנתי לשיעור.

שיעור מתמטיקה! סוף כל סוף משהו ששווה לחכות בשבילו! לאחרונה
הצלחתי לפתח כמה נוסחאות של סכום של סדרות. נוסחאות ממש
מבריקות ומה החלק המפתיע? הם עבדו! אבל אז התברר לי שאיזה
פרדריק גאוס כבר המציא משהו דומה לפני שלוש מאות שנה כשהוא היה
בן 4! זה היה כל כך מייאש! באיזה זכות הוא ממציא משהו כשהוא רק
בן 4 ואני בן 16 בקושי מצליח להמציא משהו דומה באיחור של 300
שנה? קיצר, אני נותר לו טינה. אני ממתין לרגע שבו אני אלמד
אותו לקח! אבל בשביל זה צריך להישאר ערניים בשיעורי מתמטיקה.

השיעור התקדם כרגיל. עשינו בדיקה קצרה של שיעורי הבית, התחלנו
לפתור תרגילים על הלוח, ולאט לאט התחלנו לבהות בפלורוסנט. אחרי
כמה רגעים נוספים המילים שיצאו מהפה של המורה יצרו הברות יפות.
ואחר כך הזמזום של הזבוב הידידותי נהייה מעניין. באיזשהו שלב,
אחרי שהשיעור התקדם כל כך טוב החלטתי לעשות את השטות שאני עושה
תמיד. בדקתי מה השעה. אני תמיד עושה את זה אף פעם לא מפנים!
ברגע שמסתכלים בשעון השיעור עובר הרבה יותר לאט! זאת עובדה
מדעית ואני חוטא בה כל שיעור מחדש. אבל הפעם, בעורך פלא השיעור
כבר נגמר!
"אהה... רוזיליה" מלמלתי
"כן?" היא שאלה במבטא הרוסי הכבד שלה.
"נגמר השיעור!"
היא הסתכלה בשעון והציצה חזרה אליי.
"לא, יש עוד 10 דקות ו 22 שניות" היא חזרה ללמד.
"לא השיעור נגמר!" התעקשתי.
"אני בדקתי שעה בשעון שלי. זה שעון קניתי בשוויץ באלף דולר!
שעון שלי אומר עוד עשר דקות. אז זה עוד עשר..." היא לא הספיקה
לסיים את המשפט, הצלצול קטע אותו. כשיצאתי מהכיתה שמעתי אותה
ממלמלת דברים כמו:
"הילדים של היום, אין להם שום כבוד לשעון קונים בשוויץ אלף
דולר!" ולמען האמת זה די נכון, וחבל.

הייתה עוד הפסקה בין השיעורים ולמען האמת נמאס לי מההפסקות
הרבות מספור. אין מה לעשות ברובם חוץ מלהשתעמם כליל.
"נוו עשית את השיעורים בלשון?" הנחנח הזה שאל עוד לפני שהמורה
למתמטיקה בכלל יצאה מהכיתה.
"שיעורים?" פעם ראשונה שהאובססיה שלו לשאול אחרים אם הם הכינו
שיעורים משתלמת.
"מה היה?"
מתברר שהמורה ללשון הטילה עלינו איזה עונש נוראי לעשות איזה 20
עמודים בחוברת, והיום הוא יום הדין. איך שהוא, לא ברור לי איך
היא נתנה שבועיים להכין את השיעורים האלה, ורק עכשיו נודע לי.
מה הנחנח לא יכול היה לשאול מקודם? אז התחלתי להעת... סליחה,
לעשות את השיעורים. קיללתי על זה שההפסקות לא יותר ארוכות. איך
אני אמור להעתיק 20 עמודים בעשר דקות?
הצלצול צלצל בפעם השלישית להיום והתיישבתי במקומי.
"יש עכשיו לשון?", שאלתי את עודד שישב בשורה לפני. הוא התפנה
לרגע מהעיסוקים שלו שכללו בעיקר ניסיון להוציא למישהי את הארנק
מהתיק מבלי שתשים לב.
הוא לא היה צריך לענות, הקופה.. אה... המורה ללשון נכנסה
לכיתה. היא נעמדה בצד הלוח דורשת כהרגלה שכולם ירימו את
הניירות לידם. טוב עשיתי כשבעטתי את כל הלכלוך שהיה לידי
קדימה, לעבר עודד. והוא בתורו עשה גם את זה לעבר שני, והיא
עשתה את זה גם היא לעבר המורה... בכל אופן שני ניקתה את
הניירות בכיתה.
הקופה נכנסה לכיתה, כל צעד שלקחה מעורר אימה בליבם של כל אותם
אלה שלא הכינו שיעורים, ותאמינו לי, אני לא היחיד.
"נו, מי לא הכין שיעורים!" ישר לתכלס, בלי פרפורים מסביב.
"המממ" איזה מישהו שמשום מה חשב שלהתוודות יעזור לו, קם.
"מצויין, למחר אני רוצה שתביא לי סיכום של חמש עשרה עמודי
פוליו על למה חשוב ללמוד לשון"
היא עצרה רגע והוסיפה "בפונט 11" מבטה הזדוני חוגג ניצחון על
הרעיון שהחל להתגבש בראשי להתוודות גם אני ולהגיש לה סיכום
בגודל פונט של 50.
"אבל המורה" הבחור המסכן מלמל.
"אני לא רוצה לשמוע!"
"אבל איך את רוצה שאני אכתוב סיכום על חשיבות הלשון כשאת בעצמך
לא יודעת אותה? אמרת חמש עשרה עמודים ולא חמישה עשר!" יש לבחור
הזה ביצים, מי זה? לא זיהיתי. ידעתי שאני צריך באמת להופיע
בכיתה ולגלות מי לומד איתי.
עיניה של המורה ירקו אש, כזה משפט היא לא שמעה מעולם!
"בחורצ'יק" היא חייכה.
"אותי לא מתקנים, אני רוצה את זה בפונט 8!"
הייתה תדהמה בכיתה וכולם השתתקו. הנה משהו לספר לנכדים.

למזלי המורה ללשון כל כך התעצבנה על הבחור ההוא עד שהיא טרחה
לדפדף את כל העשרים העמודים ולבדוק אם באמת כתבתי שם משהו ולא
סתם חרבשתי מילים ללא משמעות. היא הגיעה אליי.
"שיעורים?" הקופיפה שאלה, ראשה המגודל מציץ מבעד לכתף שלי על
המחברת הפתוחה.
"כן" היה שם גם איזה דף תרגילים שהיא נתנה שהסתיר חלק מהעבודה.
היא מיהרה להסתיר את הדף ואני לא יכולתי שלא לחייך.  חיוך רחב
שפשוט לא נגמר.
"מה אתה מחייך?"
"כלום, פשוט נראה שאת לא סומכת עליי" אמרתי, מנסה שלא לפלוט את
המילה קוף או איזו קללה עסיסית במהלך המשפט.
"זה לא קשור בכלל, מה עוד פעם אתה מתווכח?" גררר מה הקשר? מה
הקשר בין העובדה שהיא לא סומכת עליי וזה שאני מתווכח? קופה
מטומטמת.
השיעור נגמר די מהר. היא עברה מטור לטור משקיעה את כל השיעור
בבדיקה די שטחית של שיעורי הבית.
ניצלתי בנס איכשהו. מזל!
היא עברה ואני שקעתי חזרה בכתיבה, מקשיב במקביל ולכן נאלץ
לקטוע את הכתיבה בכל פעם שהיא אמרה דבר שיש שיגדירו "חשוב".
חבל שזה קרה בדיוק באמצע רעיון אדיר שנרקם במוחי, ולפתע נעלם.
טוב, שיעור לשון מעצם הגדרתו הוא שיעור משעמם, לכן אפשר,
ולגיטימי לעסוק בו בדברים אחרים. כמובן שצריך לשמור על איזו
אוזן אחת קשבת, אבל כל עוד אני יושב ליד הנחנח ההוא אין סיכוי
שאני אוכל לדבר על משהו מעניין בשיעור. לכן התחלתי לכתוב,
בעיקר שירים קלילים כאלה. שירי מצב רוח. מעניין מה זה אומר על
מצב הרוח שלי, העובדה שכל השירים שלי היו מאוד דיכאוניים
במיוחד השיר שכתבתי בשיעור "אני ממש רוצה להתאבד אבל האקדח לא
עובד".

הצלצול סיים את יום הלימודים. אמרתי שלום לנחנח, אמרתי שלום
לעוד כמה חבר'ה. אמרתי שלום לשומר החברמן, ואמרתי שלום גם ליום
שנגמר. כי ברגע שמגיעים הביתה היום חולף בלי אפילו לשים לב.
הגיע הזמן להתכונן למחר, להתעוררות בבוקר. לשיחה בהולה מאבא
ולעוד יום לימודים שיימשך נצח. אז מי אמר שעדיין אין יום
לימודים ארוך?

אהה, לעזאזל עם זה. הטכניקה העלובה הזאת של לכתוב עד כמה אתה
טוב, זה ממש לא מעלה את הביטחון העצמי ובהחלט לא גורם לך
להרגיש יותר טוב...