משהו חורק לי במנוע, סיגריה עוד שולחת איתותי קיום מתוך לוע של
מאפרה. לא רדיו, עכשיו לא, מטשטש את המבט ומנסה לרחף, לראות את
הירוק בענפיו, את השחור בשוליו. ההגה לפעמים קובע לבד להיכן
הוא רוצה לקחת אותנו, את ישנה לי מאחור ברגליים מקופלות, כאילו
שנרדמת ועוד מעט אקח אותך למיטה מבלי שתרגישי. מבלי שתרגישי
אני גונב ליטוף על מצחך, עוד לא אמרתי לאן וכבר את ישנה איתי
בדרך לטיול. נוציא מהמכונית את האוהל שסבא שלך רצה להשתמש בו
במשך כל השנים בהן אני סרבתי, היום חזרה אלי האשמה אבל הוא לא
הגיע איתה, יום אחד תביני שהכרת אותו גם דרכי.
אני עוצר להשתין בתחנת דלק מוזנחת, מוציא מהבגז' שמיכה שאמא
זכרה לדחוף ומכסה אותך, מרגיש כמו בסרט אבל אמיתי. מציץ מתחת
למכונית, אולי נתפס איזה דבר בגלגלים, החריקה ממשיכה איתי
דרומה, סיגריה חדשה מגיעה אל ייעודה. את מתעוררת עם קפיצה
בכביש, שואלת אם הגענו כבר, הלוואי שתחזרי לישון אך גם תעברי
למושב הקדמי ותדברי איתי באלכסון. יש עוד זמן, אני עונה, תחזרי
לישון, אני אעיר אותך כשנגיע.

אמא שלך בטח אוזרת אומץ לבדה (תמיד זה לבד אצלה) ויושבת ליד
הפסנתר, היא הרי מתביישת כבר לנגן לידנו. אומרת שאין לה זמן,
אמא שלך, מאז שנולדת היא כמעט רק שלך. וגם אני, אל תטעי כי יש
לך עוד מספיק הזדמנויות, גם אני כמעט רק שלך. ביום שנולדת, אני
לא אגיד את זה בקול אף פעם כדי לא לגרום לך לחשוב, עברו כמה
רגעים עד שהתאהבתי בך. שיער שחור ועיניים אפלוליות, אמא בתוככה
קיוותה שתקחי ממנה את העיניים הכחולות שכבר משמשות אותה לראייה
בלבד או את השיער הבלונדיני שהיא לא צריכה לצבוע, רק כשילבין,
היא אומרת, אולי תדחה קצת את השיכחה.
וגם אם זה נראה לך שאנחנו לא נוחים אחד לשנייה, דעי לך שבסוף
כל יום אנחנו הופכים לילדים. לפעמים היא כמעט מעירה אותך
מצחוקה, אני למדתי לכבוש, גם איתה לבד אני לא בוכה אף פעם.
כשנגיע נתקשר אליה ונסיר דאגה אחת מליבה, אולי תתגלה לה חלקה
אדומה שפעם הייתי נוהג להניח עליה את ראשי ולהקשיב למה שיש לה
לומר בשפה המסתורית ההיא. אולי גם נתקשר לסבתא, לשאול מה
שלומה.

עברנו את דימונה, תמיד אני מחפש את הכור ואף פעם לא מוצא,
בילדותי הייתי מדמיין אותו כמעין בועה ענקית שבתוכה טילים
ולהבות יוקדות. המשהו עוד חורק לי במנוע, ברדיו אומרים שמישהו
מת. כמה שנמאס לשמוע, הרי תמיד אומרים ברדיו שמישהו מת, ואולי,
חשבתי, אני מדליק את הרדיו כדי לשמוע שמישהו מת. את עוברת לשבת
לידי, תחגרי, סימנים של שינה על הפנים הקטנות שלך. את השיער
לקחת ממני, הפנים של אמא, התמזל מזלך, מה אני צוחק? את נראית
כמו שיכורה, כן, תחייכי איתי, אני מרגיש שאני מתאושש איתך.

אני אחבר את המוטות ואת תפרסי את האוהל, תזיזי קודם אבנים כדי
שלא יכאב לנו בגב. מעולה, ממש נולדת לזה, אה? מה 'אבא', אז מה
אם הבדיחות שלי לא מצחיקות? זה לא שיש לך ברירה, את תקועה עם
הבדיחות שלי שלושה ימים עכשיו. היא מתקשרת לאמא, מספרת שהדרך
עברה כמו טיל, לחייה להבות יוקדות, אנחנו לא רחוקים מדימונה,
היא אומרת, בתוך יער קצת מפחיד. אני מדליק לנו מדורה ומספר
לאשתי הבלונדינית עדיין על ההוא שמת ברדיו, איך אהבנו את
השירים שלו כשהיה לנו זמן להתאהב לאט. הבת שלי שופכת מים
מבקבוק לתוך פינג'אן, לא בדיוק רב אבל עם הרבה רצון טוב, היא
יפה, אני לוחש בטלפון, כמוך.

מוציא את הגיטרה שחיבקת כשישנת, היום אלמד אותך אקורד אפילו
שהאצבעות שלך עוד קטנות, שלושה מיתרים, אם יכאב תעצרי. אבא שלי
לא ידע לנגן אבל הכיר את כל השבילים הקטנים של הארץ, אף פעם לא
הלך לאיבוד עד שהלך ולא חזר. סבתא אמנית, אבל תדעי לך שסבא הוא
זה שלימד אותי לאהוב את הנוף. כשהייתי כבר קצת יותר גדול ממך,
לא היה לי כוח כבר לצאת ולטייל איתו, הוא טייל עם חברים לעיתים
רחוקות, אבל בשלב מסויים הוא כבר ויתר. לפני חודש, כמה ימים
לפני שסבתא התקשרה בוכה וענית לה, הייתי בחופש, את זוכרת?
רציתי שנצא לטייל איתו, אני ואת, אמא בטח לא הייתה רוצה לבוא,
אבל בסוף צץ איזה עניין. למה אני לא בוכה? למה את כן בוכה?
נכון, זה פשוט בא לך, לי זה פשוט לא בא. זה לא שלא עצוב לי ולא
כואב, פשוט כשמתבגרים המנגנון הזה לפעמים משתבש. נכון, אמא
בוכה, אמא חזקה, אני פחות. אנשים שבוכים הם אנשים חזקים.

אם תפסיקי לשאול אני ארגיש איזו הקלה, אבל אני גם רוצה לענות
לך, שתדעי, אותי לא לימדו. באוהל את קוראת את הספר שסבא וסבתא
קנו לך ואני שוטף בחוץ את הסיר. מעשן את הסיגריות שאת שונאת,
משתעל את השיעולים האלו שמפחידים אותך קצת לפעמים, זה טוב,
תפחדי, תיזהרי. פתאום באה לי דמעה, כמו פרפר התיישבה לי על
הלחי בלי שהרגשתי. חושב לשמור לך אותה שתראי, אבא גם בוכה, אבא
שלו מת לפני שבועיים וזה לא נורמלי שהוא עובר על כך בשתיקה.
מנגב את הסיר, את הידיים, את הלחי, משהו חורק לי במנוע, עכשיו
אני יודע מה.