הצללים בוהקים

לבנים,

כמו קרן אור,

שמופיעה על שמי תכלת טהור.

אני תוהה,

לא מבינה,

מבולבלת,

חושבת.

בכאוס הטוטאלי

המשתולל בלבי,

במעמקי מוחי,

מדוע דמעה זו זולגת על לחיי?

אין באמת ראויים לרגישות זו,

ואלו הראויים לאהבה שכזו

לא ינצלוה לרעה.

לפחות כך חשבתי,

קראתי,

אך אין זו עובדה נכונה,

כך לדעת נוכחתי.

ואם אכן זה כך,

משמע אין האוהבים אותי

והראויים לחיבתי,

בכל העולם המיסתורי.

כאב בלבי,

רע לי.

ולעזור לי מנסים,

להבין אותי רוצים,

אך כל שאני זקוקה

הוא מעט חיבה,

אהבה.