אני עומד בפינה חשוכה מעמיד פני צל ומביט בך במבט חוקר כזה.
מפה כל כך קשה לראות את מה שמסתתר בתוכך צריך ממש להתקרב.
מבחוץ את ממש יפה, קשה לעמוד בפני זה, מאוד קשה ומבפנים זהו
עולם אחר - את ממש טובה ומיוחדת... אוי אלוהים, אם מישהו היה
יודע עד כמה. אבל באותה מידה מאכזבת, חוששני שזה טבוע באופי
שלך וכן, אני מאוד מצטער על זה... אפילו שזאת לא אשמתי.

תמיד ברגעים ריקים כאלה אני חושב מתי יגיע הרגע שתעשי את הצעד
ותקבלי מישהו רק בשבילך, הייתי ממש רוצה שזה יקרה בשביל להמחיש
לעצמי סופית את העובדה שזה כבר לא כמו פעם.
ולפעמים ברגעים מוזרים אחרים שאני מתבונן בך מהצד, שוב... אני
אומר לעצמי בשקט איזה אדיוט אתה, איך אתה בוגד בעצמך,
אתה כל כך מנוגד כל כך לא החלטי ונותן לעצמך להתפשר... אוי...
טמבל.
כל כך קשה להקשיב לעצמך לפעמים אבל אם לא תקשיב לעצמך אז למי
כן תקשיב?
לא, לא... צריך לסמוך רק על עצמך בקטעים כאלה.

אז אני שונא את ההרגשה שאני הולך בין אנשים ומרגיש שמשהו חסר.
אני שונא אותך על זה שנסעת לתמיד ואני שונא את ההרגשה שהשארת
איתי, היית צריכה לקחת אותה איתך ולא לחזור.
כשיצאתי מהפינה מיד נכנסתי,
קשה להתמודד עם העובדות, שם בחושך יותר בטוח,

נשאר דבר אחד לעשות והוא לתת לזמן לעשות את שלו.