אף פעם לא טרחתי להשקיע באופטימיות, זה סתם מאכזב. להסתכל על
חצי הכוס המלאה, לשים משקפיים ורודים, הכל נראה לי מאד פאגי
שכזה. טוב, אולי לייחס את זה להומוסקסואליות זה לא הדבר
הפוליטיקלי קורקט לעשות, אולי זה דווקא משהו שיותר קשור ללהיות
בן אדם עליז (שמח).
אם כן, עדיין אף פעם לא הייתי כזה, ואני גם בספק אם אהיה כזה.
אני עדיין מדמיין את עצמי זקן עיקש ומריר בגיל 70 שהולך לצחוק
על כך שמחר הולך להסתיים העולם בעקבות מחלה נוראית, או ממלחמת
אטום, או מפיצוץ אוכלוסין של דולפינים, משהו הזוי כזה. הרי גם
ככה אם העולם צריך להסתיים, והוא חייב להסתיים מתישהו, שלא
תבינו אותי לא נכון, אז לפחות שיסתיים באקט מנצח. שיסתיים
באיזו מסיבת תחפושות מטורפת שבסופה יבוא הרוצח מ"צעקה" וידקור
את כולם. אם כבר העולם נגמר, אז שייגמר בצורה מצחיקה ומשביעת
רצון.

אף פעם לא טרחתי להשקיע באופטימיות, זה מיותר למדי. שאני אאמין
שמשהו טוב יקרה כי הכל חייב להסתדר לטובה?! מי האידיוט שהכניס
את השטות הזאת ללקסיקון הישראלי בכלל. זה פשוט לא הגיוני. למה
שמישהו ידחוף את עצמו עד כדי טירוף חושים רק כדי שירגיש טוב עם
עצמו. מלכתחילה זה הרי יומרני להאמין במשהו שאין לו הוכחות אבל
להיות משוכנע שזה הדבר הנכון. הכי מצחיק זה, שגם יש נטייה
לאופטימיים לשתף את כולם באופטימיות הזאת, כדי שכולם יאמינו
שככה זה טוב, ושככה צריכים להיות הדברים. תמיד מנסים לעודד את
כולם, לומר להם ש"הכל יהיה בסדר". בסדר?! איפה הם חיים,
מטומטמים, מאמינים בשטויות. אף אחד לא לימד אותם שעמי ותמי
נאכלים בסוף, ושהצייד מאחר ולא מגיע להציל את כיפה אדומה.
שהסיפור שאינו נגמר, נגמר, ושפיטר פן גדל בסוף להיות רובין
וויליאמס. שסופרמן נשאר בודד לעולם ושבטמן הוא בחור עשיר שגר
לבד עם משרת ועם עוד ילד, מזכיר לי קצת את מייקל אם אתם שואלים
אותי. אף אחד לא מספר את האגדות כמו שהן היו אמורות להתבצע, על
איך ששלגייה מתה מהרעלת תפוח, בואו נהיה מציאותיים, מי נכנס
לתרדמת מהרעלת תפוח, ויוצא מזה באמצעות נשיקה. הלו אנשים, קצת
ריאליזם!!!

אף פעם לא טרחתי להשקיע באופטימיות, תמיד קיוויתי לטוב,
והתכוננתי לרע. זאת דרך ארץ, זה מה שאפשר לומר שהדבר הנכון
לעשות. לקוות שבעולם ישרור שלום, אבל לקנות חמישה תתי מקלע
מסוגים שונים, עם מספיק תחמושת שתספיק להתבצרות של שנתיים. כל
זאת מתוך הבנה שזה המקסימום פלוס מינוס, שמלחמת האזרחים תימשך.
להבין שבסוף כולם מתים, וזה לא דבר רע, זה פשוט אומר שצריך
לנצל את מה שיש כל עוד יש זמן. לקוות שמחר יהיה יותר טוב, אבל
עדיין לקנות היום את כדורי האקמול. לאחל למישהו חלומות נעימים
ולילה טוב, ואז ללכת לבלוע עשרים כדורי שינה כדי שלא נקום יותר
לעולם. לאחל למישהו יום הולדת שמח, אבל כשהוא מת לומר עליו
שהוא היה צעיר מדי במותו. בולשיט, הכל בולשיט, זה מסביבנו כל
הזמן, זה לומר למישהו לבריאות אחרי שהוא מתעטש. לומר למישהו
לחיים לפני ששותים יין, מה הסיפור עם השטויות הללו.

אף פעם לא טרחתי להשקיע באופטימיות, בשביל זה יש דתיים. הרי
אחרי הכל בזה הכל מסתכם, באמונה. אמונה שהכל קורה לטובה. אמונה
שבסוף הכל יסתדר. אמונה שדרכי האל נסתרות. אמונה שהמחלה של
היום, תבריא את המחלה של המחר. שהמלחמה של היום תציל את חיי
החיילים של המחלמה בעוד עשרים שנה. שהסמים של היום, יהפכו
להיות התרופות של המחלות הקשות של עוד מאתיים שנה. דרכי האל
אמנם נסתרות, אך האם צריך להאמין בכך בצורה כה עיקשת?! לשלם
כסף לצדקות ולהאמין שכעת מישהו ישמור עלי. למה שאני לא אשמור
על עצמי וככה גם אשמור על הכסף שלי. להיות זהיר זה לא כזה ביג
דיל, ואמנם תמיד יש את הסיכוי הקטן הזה למות, כי זה כל כך קל
למות הרי. אבל להאמין שמישהו אחר ידאג לכך שאני אחיה?! נשמע לי
כמו זריקת אחריות מטורפת. אם הייתי מאמין בדברים כאלה, הייתי
חייב ללכת ולבדוק את זה על ידי קפיצה מהגג או משהו בסגנון. מי
אמר שבסוף הכל חייב להיות טוב. מי אמר שאם עכשיו רע, אז זה כדי
שיהיה טוב בעתיד. מי אמר שהמבול מנקה את כדור הארץ מכל
החוטאים, כדי שנוכל להתחיל את כל החיים מהתחלה. מי אמר שהעבדות
במצרים הייתה בשביל שכל העם יחזור לאמונתו ויבין את דרכיו
הרעות שבהן בחר ללכת.

אף פעם לא טרחתי להשקיע באופטימיות, פסימיות זו הדרך שאני
מכיר. להיות פסימי זה אומר לקום בבוקר ולראות את הכיור נקי,
ולדעת שלמרות שחשבת שהכיור יהיה מלא בכלים מלוכלכים כי הילדים
כפויי טובה, והם כנראה שוב לא ניקו אחרי שאכלו, ופתאום לראות
שאין כלים. פתאום לדעת שמשהו שציפית שיקרה לא קרה, זה מעלה
חיוך. הציפייה לרע מביאה את הדברים שרובנו מקבלים כמובן מאליו
ומעלה אותם לרמת הדברים הטובים שאף אחד לא שם לב אליהם ביום
יום. לדעת שברגע שרואים שיש חלב במקרר, זה אומר שמישהו קנה
חלב. לדעת שברגע שהשרותים נקיים, זה בגלל שמישהו ניקה אותם או
שמר על נקיונם בזמן השימוש. הדברים הקטנים שאף אחד לא מעריך.
לדעת שאוכל חם, זה לא משהו שצריך להניח שיגיע בארוחת הצהריים.
אלא לבוא בהנחה שאף אחד לא בישל, ואז להיות מופתע כשיש אוכל על
השולחן. לדמיין כבר את הזקנה שהולכת לעמוד כל הנסיעה באוטובוס
ואז לראות איך איזו חיילת קמה ונותנת לה לשבת. לדעת שהולכים
לראות את הבית רק בעוד שלושה שבועות, כי המצב בצבא שלנו די
קשה, ולקבל אפטר למחרת. להניח שאנחנו כולנו הולכים למות
בודדים, ואז לפגוש את זאת שתפיח בך את התקווה שכבר איבדת.

אני? אף פעם לא טרחתי להשקיע באופטימיות, מבחינתי אני כבר מת.