אני לא יודעת איך להסביר את זה.
אבל בכל פעם שאני מסתכלת עליה,
אני מתרגשת מחדש.
בכל פעם שאני רואה אותה
הולכת עם מישהו ברחוב,
או אפילו סתם יושבת באוטובוס,
לבי מתמלא גאווה.
אני רואה אותה,
ונזכרת בך.
בסיפורים שלך,
בעבר הרחוק,
והכל כך טוב שהיה - ונגמר.
אני רואה אותה,
והזיכרונות עולים,
הדמעות חונקות,
והגעגועים גוברים.
כי בכל פעם,
שאני רואה חייל מהנדסה קרבית,
הולך עם הכומתה הכי יפה בעולם,
הכומתה הכסופה.
זה גורם לי גאוות יחידה עצומה.
אך ביחד עם זאת גם,
אכזבה מאוד גדולה
עלייך אחי,
על כך שאתה כבר
לא שם,
על כך שלא
תסיים את השירות שלך
לעולם.
שתשאר לנצח -
סמ"ר ארז תורג'מן ז"ל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.