הדלקתי את האור.
שבוע עבר... והיה עדיין סוער במיוחד...
חושך בחוץ, אפלה בפנים...
מים וברק בשמיים...
רוח מעיפה אותי קדימה...

רק שהוא יהיה בסדר, אני מוכנה לתת את חיי למענו...
הלוואי והוא שומע אותי... הלוואי... הלוואי ולא קרה לא כלום...
מקווה שהב-ו-ס שלו לא יתאכזר אלינו...
שיתן לי לראות אותו עוד פעם אחרונה...

רוח, שמש, גשם, עננים, סתיו, חורף, אביב, קיץ...

לילות, ימים, שבועות, חודשים, שנים...

בוםםםםםםם...

"מי זה?" אף אחד לא ענה...
"מי שם?" שאלתי בקול מפוחד...
"שני, זה אני, תעזרי לי."
הוא עמד שם רועד, מסכן, מאיים להתמוטט עליי כל רגע, חושך היה
בחוץ, אפילו החתולים המרושעים בחוץ לא זזו... חושך, רק אני
והוא.
עזרתי לו... הוא התיישב על המיטה...
"מה קרה? ספר לי הכל, אל תחסיר ממני שום דבר", ביקשתי כילדה
שמבקשת סוכרייה.
שרר שקט לכמה דקות ואז הוא התחיל...
"שני, אני מרגיש אבוד."
"אז הוא לא קיבל את זה, נכון?!"
"לא, הוא לא קיבל את זה, הוא הציב לי תנאי..." ופתאום הוא
חייך.
"מה התנאי?" התחלתי להיות במתח.
"הוא אמר שנוכל להיות ביחד רק אם אני אסכים לוותר על התואר."
"אבל... אבל... אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלתי אותו
בהיסוס.
"בשבילך אני אעשה הכל."
"אני לא רוצה שתעשה משהו שהוא לא רצוי..."
הוא חייך, איזה חיוך מנחם זה היה... חיוך שחיכיתי לראות כבר
הרבה מאוד זמן... אותו חיוך שגרם לי להרגיש בטוחה.

שמש, קשת, שמיים בהירים...

אור מאיר עלינו מלמעלה...
הוא כבר איבד את כנפיו, אבל לא איבד מיופיו...

רחש המפלים שזרמו שם...
אלוהים חייך... זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך... אבל
המקום הזה לא היה מוכר לי.

אלוהים לחש לי באוזן: "עמדתם במבחן".
קיבלנו כנפיים, הייתה לי הילה מסביב לראשי...

שנינו נשלחנו למשימות... אבל לא שכחנו, לעולם לא... רק שנינו
לבד... המלאכים השומרים, זה היה התואר, אהבתי את התואר הזה...

לא הצלחתי לכבות את האור, אולי בגלל שלא רציתי שיכבה לעולם...

חייכתי לי... והמשכתי לי למשימה הבאה...



להתראות אהובה...