המצב שלי כיום דורש הסבר, ובכדי להמציא הסבר אני צריך לספר
לעצמי, מההתחלה ועד היום, מהפרט הזעיר ועד הכביר, את מה שקרה.
אבל מתי זה התחיל? מתי זה היום? אבדה לי תחושת הזמן. הימים
הסתחררו ונבלעו בחודשים שהכילו אותם.
זה היה לפני חודשיים אולי, בצהרי יום השביעי, כשעשיתי משלוח
לשכונת צהלה. קשה לומר שצהלתי משמחה לכבודו. אני לא מחבב את
המשלוחים לשם. זו נסיעה ארוכה שגורמת לאוכל להתקרר במהלך
הנסיעה. זו גם שכונת עשירים שגורמת לטיפ שם לשאוף לאפס. בנוסף,
העשירה שפותחת את הדלת (רק נשים ניגשות שם לדלת, משום מה?)
לעולם עושה פרצוף מקולקל ואומרת בקול אליטיסטי: "קצת איחרתם,
אתם לא חושבים?"
מיד כשפונים אליי בגישה כזאת, נובלת לי הישועה ואני מבין שמכאן
לא יצמח הטיפ. אי לכך אני משחרר קצת את הרסן ומתיר לעצמי
להתעלל בה טיפה. לא הרבה, אני לא משתלח בה, אני רק מוותר על
הגישה הנחמדת.
"גברתי, אני לבד כאן." אני מחזיר.
"סליחה?" היא לא מבינה.
"את פשוט פנית אליי ברבים ואני עומד כאן לבדי."
בדרך כלל היא אומרת: "כן, אבל עדיין איחרתם." או: "אתה קצת
חוצפן אתה לא חושב?" והסאגה ממשיכה לה לכיוונים לא מעניינים
ובוודאי שלא פוריים.
גם אז, במשלוח לשכונת צהלה, כשאישה בשנות הארבעים לחייה, לבושה
בחלוק מבד סאטן ורוד (פריט לבוש המנבא רעות) פתחה לי את הדלת,
ציפיתי להתרחשות שכזאת. הפנים שלה היו מחוטטים עד מבהילים. היא
הייתה מטופחת מעבר למידה ושדה הימני הציץ החוצה. נדמה לי שהוא
אפילו קרץ אלי עם הפטמה שלו.
מאחוריה, במרכז הסלון, עמדה מכופפת עוזרת בית ממוצא פיליפיני.
הלחיים שלה היו לחות מבכי. היא אספה מהרצפה צעצועים. היה שם
טרקטור צהוב, דינוזאורים בכל מיני גדלים, חיילים ואינדיאנים
מיניאטורים והרבה קוביות לגו. כשראיתי את כל זה חשבתי על מלחמת
עולם שלישית.
נתתי לבעלת הבית את האוכל התאילנדי ואמרתי לה את המחיר. היא
הודתה לי ונתנה לי את הסכום המדויק. עוד לפני שהתאכזבתי
מהאכזבה היא שלפה מכיס החלוק שלה שטר של מאה שקלים והגישה לי
אותו בחיוך מלא שיניים. "וזה בשבילך," היא אמרה. היא הייתה
מרוצה מעצמה. הפיליפינית הרימה את מבטה אלינו ואני הרכנתי את
ראשי מטה בהכרת תודה.
ברחוב דבורה הנביאה, ביציאה משכונת צהלה, מרוב שהייתי מרוצה
מהטיפ השמן, הרמתי את הגלגל הקדמי של הקטנוע בעודו נוסע. כמו
שאומרים - "דפקתי ווילי". שמחתי משמחה. לא כל יום אני מקבל טיפ
של מאה שקל. נסעתי בערך שתי שניות עם הגלגל למעלה, בגובה
בינוני עד נמוך, ואז משכתי את ההגה חזק יותר, כדי להעלות את
מפלס השמחה לגובה בינוני עד גבוה. הבעיה התחילה ונגמרה בכך
שחשבתי רק קדימה ולמעלה וגבוה מבלי להתחשב בארגז הענק שמורכב
על הסבל שלי מאחורה ולמטה ונמוך.
תוך שניות מצאתי את עצמי מוטל על אספלט רותח עם הפנים מופנים
אל שמיים כחולים ללא ענן. לא הרגשתי שום כאב, זו הייתה נפילה
מושלמת מצדי. חוץ מתחושה קלה של טמטום נותרתי שלם. הפניתי מבט
אל שני הכיוונים של הכביש, לראות אם לא מגיעה מכונית ואם
הקטנוע לא התרחק ממני יותר מדי, והמשכתי לשכב על הכביש, זמזמתי
איזה המנון אדיוטי.
אני זוכר שהיה לי נוח להפליא. הקסדה תפקדה ככרית והחמימות של
הכביש נעמה לי למרות שהזעתי מחום ומהתרגשות. אחרי הכל, חוץ
מיום כיפור, לא כל יום יוצא לי לנוח באמצע הכביש.
אחרי שקמתי מהכביש הרמתי את הקטנוע לעמידה וניסיתי להתניע
אותו. לקח לו קצת זמן, המנוע היה מוצף בדלק, אבל אחרי כמה
ניסיונות הייתי בתנועה חזרה אל המסעדה. הרוח החמה מנגד קיררה
אותי קצת. כשהגעתי לנודלס בר לא סיפרתי לאף אחד על ההתרסקות
שלי. גם לא היה צורך בכך. חוץ מכמה שריטות לא מורגשות על גוף
הקטנוע, לא ניכר עלינו שנפלנו.
ביום שבת אין כמעט שליחויות אז אני מקפיד להביא ספר לעבודה.
מזגתי לי קצת קוקה-קולה בכוס מקרטון, הדלקתי סיגריה של ריגוש
שלאחר תאונה וישבתי לקרוא ולעשן בשולחן הפינתי של המסעדה. אחרי
חצי שעה בערך הגיעה למסעדה בת הדוקטור. היא הזמינה מהדלפק
אטריות ביצים מוקפצות ברוטב צדפות וישבה בשולחן ממולי. בשלב זה
הלב שלי התחיל לדפוק חזק והרגל הימנית שלי לא הפסיקה לקפוץ
בעצבנות. הדלקתי עוד סיגריה והמשכתי לבהות בספר מבלי להזיז את
העיניים. כל הזמן הזה חששתי שהיא תבחין בכך שאני לא קורא
מילה.
כן, עכשיו אני מרגיש קרוב להתחלה של הסיפור שלי עם בת
הדוקטור.
אז, בצהרי יום שבת ההוא, בזמן שעבדתי, הייתה הפעם השנייה
שראיתי אותה.
הפעם הראשונה הייתה לפני חצי שנה בערך, כשהבאתי לבית שלה משלוח
של אוכל תאילנדי ממסעדה אחרת שעבדתי בה.
היא גרה עם הוריה בבניין דירות מרשים ביופיו בשדרות רוטשילד,
בניין באוהאוס כזה, קרוב לתיאטרון הבימה. אני אוהב משלוחים
לשדרות רוטשילד, במיוחד בלילה. האנשים שגרים שם, בפיסת
ההיסטוריה הקטנה הזו, נותנים טיפים טובים ובדרך כלל גם משחררים
חיוך אמיתי. כנראה שהעצים הזקנים-ירוקים משפיעים לטובה על
שכניהם בני האדם.
מלבד להנאה הפיננסית הלא מבוטלת, אני מחבב גם את מעצב הפנים או
הארכיטקט שמתעורר בי לחיים בכל פעם שאני מגיע עם משלוח לשם. יש
שם דירות בכל מיני צורות, צבעים וריחות.
בכל דירה אני מבחין בפרט אחר שמושך את תשומת לבי. יש דירה
שכולה מסדרונות, אין לי מושג איך חיים בה. דירה אחרת מורכבת
מתמונות, ממש מוזיאון משפחתי - היסטורי. הדירות הכי מעניינות
ומתסכלות הן אלו המורכבות ממרצפות פסיכדליות - מתהלכים בהן,
נתקעים בכוננית, שוברים ואזה ומסתכלים אך ורק ברצפה.
ויש את דירת הספרים, היא החביבה עליי. כל הדירה עומדת על תלי
ספרים.
הדירה של בת הדוקטור היא דירת מרפאה ודירת ספרים גם יחד. לפני
שטיפסתי אליה לקומה השלישית, נפעמתי מחדר המדרגות של הבניין.
מלבד ליופיו המיושן, ריחפו בו שלל ניחוחות - חומר ניקוי
אקונומי, צבע טרי, שתן לא טרי, תרסיס להשמדת מזיקים, ושניצל
מטוגן - כל אלה יחדיו יצרו ניחוח אחד, אחיד ומינורי שגרם לי
לעלות אליה כשיכור.
משמאל למשקוף דלת הדירה שלה, מעל לפעמון, היה קבוע שלט מוזהב
עם המילים - "ד"ר פישר - אורטופד" חרוטות עליו. זה הזכיר לי
סבון, זה שעשע אותי בזמנו. זה עדיין משעשע אותי.
דפקתי על הדלת ומבפנים נשמעה קריאת יבוא. (הדיירים בשדרות
רוטשילד עדיין משתמשים בקריאה הזאת). עם הכניסה אל הדירה נגלה
לפניי חדר אורחים רחב ידיים עם רבבות של ספרים על הקירות. חדר
זה תפקד גם כחדר המתנה לפציינטים של הדוקטור. במקביל לדלת
הכניסה, מרחק שני מטרים ממנה, ישבה מזכירה בגיל המעבר שאפילו
לא טרחה לומר לי שלום או לבדוק מי נכנס אל המרפאה.
"שלום." פניתי אל המזכירה.
"כן?" היא הרימה מבט אליי. מעבר למשקפיה היא נראתה ונשמעה כמו
מורה.
"יש לי משלוח לכאן..."
"כן, זה בטח למשפחה, אני מייד אקלא למישהו, תמתין." הריש' שלה
נשמעה כמו למד'.
בזמן שהמתנתי הסתובבתי בחדר ההמתנה ובחנתי את הספרים מקרוב.
אני אוהב להסתכל על ספרים של אנשים אחרים. הם מגלים הרבה סודות
על בעליהם. המזכירה התמהמה מעט בגלל הטלפונים שצלצלו. היא
נעתרה לכל צלצול ובכל שיחה היא דיברה באופן זהה: "דוקטול פישל
שלום. כן... כן... לא... כן..." היו לה שתי שיחות כאלה בזמן
שהמתנתי.
בחדר ההמתנה ישבו בשקט שני פציינטים. אחד עם חליפה מהודרת
והשני עם בגדי עבודה וצווארון רך אחוז בידו. אחרי שהמזכירה
הסתלקה מהחדר בכדי לטפל בעניין שלי, הפציינט השני אמר לשנינו
בבדיחות הדעת: "עשרים שנה היא כאן. עשרים שנה ד"ר פישר שלום,
ד"ר פישר שלום. אני הייתי בורח אחרי יומיים." אני צחקתי.
המהודר לא הזיז גבה במורת רוח.
כעבור דקה חזרה המזכירה אל עמדת העבודה שלה ופקדה עליי להיכנס
אל המטבח של הדירה. במטבח ישבה, כך אני מעריך, אשת הדוקטור.
הנחתי את האוכל התאילנדי על שולחן האוכל ואמרתי לה את המחיר.
היא הודתה לי ונתנה לי את הסכום המדויק פלוס עשרה שקלים טיפ.
בשלב זה, בדרך כלל, מסתיימת מערכת היחסים ביני לבין הלקוח -
אני ממשיך לדרכי והוא מתארגן בשביל לאכול. אבל בפעם ההיא,
הישרתי מבט אל גברת פישר, לבשתי הבעת מצוקה חיננית על פניי,
ובקשתי ממנה בנימוס להשתמש בשירותים שלה. לא היה לי פיפי או
משהו מהסגנון הזה, בסך הכל רציתי לשהות עוד כמה דקות בדירה
שלה, לחקור את מבואותיה הפנימיים, לשאוב מחכמתה, למצוץ ממנה
כמה שיותר נוסטלגיה. ואכן נשארתי. אין אדם בעולם, או לפחות
בישראל, שמסוגל לסרב לשליח במצוקה.
הגברת נתנה בי אמון וסיפרה לי על הדרך לבית השימוש שלה, שנמצא
בצד השני של הדירה, הרחק הרחק מהמטבח. ככל שהעמקתי לכת בה,
הדירה הלכה וגדלה, הלכה והתחממה, באופן המעורר כבוד ויראה.
בסמוך לבית השימוש, נפתחה אליי מרפסת מלבנית וארוכה לרוחבה,
ללא סככה, המשקיפה על רחוב החשמונאים, כזו שהרצל היה מוכן
לעמוד עליה בלי לחשוב פעמיים, ואני יצאתי אליה בלי לחשוב אפילו
פעם אחת. וההרגשה הייתה חיצונית לכל דבר. בחוץ היה אור עמום של
יום, וחורף, וטיפות שמנות נפלו מהשמיים על השדרה ועל הקסדה
שנותרה על ראשי. במורד הכביש של רחוב החשמונאים זרם נחל חדש עם
מים רדודים, שחורים ומבריקים. העצים שרקו מנגינה מוכרת ואני לא
רציתי לחזור לעבודה.
ובגלעין האושר הזה, באמצע כל היופי הזה, שם ריחפתי בחוצפתי
הרבה, הבחנתי, דרך חלון מטפטף שחשף חדר נוסף מחדרי הבית העצום,
בנערה שקטה. היא ישבה על מיטה זוגית מוצעת היטב, בהתה בבניין
מעברו השני של הרחוב, והמהמה ברוגע שהוציא אותי משלוותי
ומדעתי. היא ישבה שם ואכלה בקצב מתון, בעזרת כפית, יוגורט בצבע
ורוד.
אז כן, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה.
ביום שבת ההוא, בפעם השנייה שראיתי אותה, אזרתי אומץ והזמנתי
אותה לקפה, למורת רוחו של המעסיק שלי. אילו ידעתי אז את שאני
יודע היום, עדיין הייתי מזמין אותה. אבל זה רק בגלל שאני אוהב
להיות מוטרד. הפרפרים בבטן האלה, של הראשוניות והחוסר ידיעה,
הם כדם הזורם בעורקיי. אני אוהב את השגרה, אבל ברגע שהיא
מתחילה להיות ריקה מתוכן מטריד, אני מרגיש רגיל, ואז אני שונא
להיות אני. זו גם הסיבה שאני נמשך לבחורות מטורפות. כמו מאיה,
שהייתה מתעוררת באמצע הלילה ונחנקת מחוסר אוויר בגלל שלא אמרתי
לה לילה טוב. או נינה, שהפיקה הנאה רבה מלעשות אצבע משולשת
ולהוציא לשון רוטטת ורטובה לנהגים אחרים בזמן שרכבנו יחד על
הקטנוע שלי. והייתה גם זו שקראו לה זהבה.
כל אלו נכנסות לקטלוג של המטורפות לא מכיוון שהן לוקות בנפשן,
אלא מכיוון שאני הרבה יותר סולידי מהן וחי בשלום עם השגרה.
זו הייתה היא שיצרה מגע ראשונה.
היא שאלה אותי מה אני קורא - עניתי לה צ'כוב.
שאלתי אם האוכל טעים לה - היא אמרה שהוא מגעיל.
צחקתי ואמרתי שלא אומרים איכס על אוכל - היא הזיזה את השפתיים
שלה.
הזמנתי אותה לקפה - בערב הלכנו למסעדת פירות - ים.
בין השרימפס לקלמרי מצאתי זמן לספר משהו מצחיק - היא התחילה
לבכות, ממש לבכות, על החתול שלה שסובל מתולעים בבטן.
למחרת, אצלה בבית, ניסיתי לנחם אותה. אמרתי לה שאני בטוח
שהחתול יהיה בסדר - היא התגלגלה מצחוק אכזר ואמרה שאני ממש פתי
מאמין לכל דבר. באותו יום הפכתי למזוכיסט מושבע.
כמה ימים אחרי, ירדנו לחוף הים. היא הסתובבה שם על החוף עם
תחתוני חוטיני. באותו יום הפכתי לחובב ישבנים מושבע.
אחרי שבוע טסנו לאמסטרדם. לאבא שלה היו שני כרטיסים. אני יודע,
זה נשמע מופרך לחלוטין, אבל ככה זה היה אתה - קולח, מדהים
ובלתי צפוי. זה היה שם, בין עישון לעישון, שהתחלתי להתרגל אליה
ולמנהגים הקטנים שלה שהטריפו אותי מאהבה. אבל עדיין, היא הקשתה
עליי. היה לי קשה מאוד להדביק את הקצב שלה. כל משפט שהיא אמרה
דרש ממני עזות מחשבה. כל דבר שהיא עשתה העמיד אותי במבחן
התגובה המהירה. היא מסוג הבחורות שבקלות משחררות מבט משועמם
ודורשות שישעשעו אותן לאלתר. בחורות מהסוג המתועב. אבל בזמן
שגיליתי שהיא אחת מאלו, כבר הייתי עמוק בפנים.
בלילה האחרון שלנו באמסטרדם, בשעה מאוחרת וגשומה, עת השתעממנו
על המיטה הזוגית בחדר המלון וצפינו בשידורי הטלוויזיה
ההולנדית, היא דרשה ממני לשעשע אותה. "ספר לי סיפור!" היא
דרשה. אני האדמתי, נלחצתי מלחץ, והאמנתי שכל מערכת היחסים
בינינו תלויה בסיפור שלי, שחייב להיות מעניין, מקורי, מרגש
ובשום אופן לא מצחיק, כך הערכתי.
"סיפור? מאיפה אני אביא לך סיפור?" שאלתי כדי לחסוך קצת זמן.
כבר היה לי סיפור מוכן בראש.
"מה, אין לך סיפור? חייב להיות לך סיפור מעניין בשבילי, משהו
מהעבודה שלך אולי! בטוח קורים לך דברים מצחיקים שם!" היא בחורה
יפה. אני חייב לזיין אותה. מחשבות מהסוג הזה עברו לי בראש. היא
באמת הייתה יפה.
"טוב," אמרתי, "דווקא יש לי סיפור אחד, אבל לא ממש מצחיק. האמת
היא שהוא די פשוט."
"נו אחלה! ספר!" היא הייתה משולהבת מכל הסיפור הזה. היא כיבתה
את הטלוויזיה.
"טוב, לפני כמה זמן, כשעבדתי..."
"לא!" היא קטעה אותי נמרצות, "לא ככה! ספר אותו כמו סיפור! כמו
אגדה כזאת!" היא הביטה בי בעיניים של ילדה קטנה המצפה בקוצר
רוח ללא אחר מאשר סיפור. היא כינסה את רגליה לישיבה מזרחית,
הזדקפה עד כדי הבלטה קיצונית של החזה, האגן והישבן, הדליקה חצי
ג'וינט שלא סיימנו וכיוונה את אוזניה אליי.
"טוב, זו נסיעה לילית חזקה," התחלתי, "יש לי שלושה משלוחים
בארגז של הקטנוע, כולם צריכים להתפזר בשלושה בתים שונים בתוך
חצי שעה. מסלול הנסיעה כבר משורטט אצלי על מפה דמיונית בתוך
הראש: קודם שדרות ח"ן, אחר כך הורקנוס, ובסוף - שכונת בבלי.
בכל אחד מהבתים מחכים לי אנשים מורעבים שסומכים רק עליי. הם
מצפים לי, הם עורגים אליי. אני, השולי והקטן באדם, הוא המשיח
שלהם. המושיע על הקטנוע האדום." פניה הפכו רציניים, מהקשבה כנה
ומרותקת.
"כל החיים שלהם, בחצי שעה הקרובה, נמצאים בידיים שלי. ואני לא
מזלזל באחריות שהוטלה עליי. אני לוקח אותה במלוא הרצינות ונהנה
במלוא העוצמה.
אני עוצר ליד הבית הראשון בשדרות ח"ן, פורק את המשלוח מהארגז
האחורי ורץ אל הבניין. אסור לי לבזבז זמן יקר. רק אחרי שיפתחו
לי את הדלת באנחת רווחה ובחיוך, רק אז אוכל להשתהות מעט ולספוג
בזמן קצר ומוקצב כמה שיותר חכמה מהבית ומהחומר האנושי שממלא
אותו. ודרך אגב, את יודעת, גם מטיפשות ובורות אפשר ללמוד." היא
החליפה את הבעתה מרצינית לחמורה.
"אני ממשיך ליעד הבא. זו נסיעה לילית מהירה, עוקפת, עוקצת את
הרחובות המוזנחים ביותר, אין דבר שיכול לעצור אותי! ובלי שום
קשר, הרמזורים לטובתי. הם מבינים את הדחיפות שבשליחות. הם
מזדהים עם התחושה המרה שכרוכה בעצירה. אסור לי לעצור, והם
אוכפים את האיסור הזה. גם תופעות אחרות המשוחררת מלחצים
חיצוניים, כמו הגשם שיורד, לא מונעות ממני את ההנאה שבמהירות.
ככל שאני מגביר את מהירות הנסיעה, כך אני רואה יותר. ולא רק
רואה! אני חווה, אני קולט, אני מפנים, אני חד כתער! וזה מוזר.
זה לא אמור להיות ככה. זה חוק פיזיקלי בסיסי שמתבטל לנגד
עיניי. אבל מה איכפת לי, כל עוד הפיזיקה פועלת לטובתי...
ופתאום, באמצע מחשבה נעימה, אני מגיע ליעד השני. שם נפתח בפניי
עולם חדש לחלוטין, שונה בתכלית מכל מה שהכרתי עד כה.
ואני ממשיך הלאה, כי הזמן בורח לי, ואין מעצור. הגשם מתחזק
ומאט אותי, אבל אני מגיע בזמן לבית האחרון. עכשיו אני יכול
לעצור, לשתות כוס מים, ליהנות מהחיוך של הלקוחות, אבל לא
להיקשר יותר מדי, כי זה מסוכן.
הדרך חזרה תמיד נראית ארוכה יותר, ולמרות תחושת האין שובע הזאת
שגורמת לי להמשיך עוד ועוד, אני מקווה שתהיה לי הפסקת סיגריה
כשאגיע למסעדה. כשאני מגיע אני מוצא עוד שני משלוחים שמוכנים
לנסיעה. התמרמרות קלה, ויוצאת לדרך עוד נסיעה לילית חזקה,
מהירה וגשומה. זהו..."
זה סיפור טוב, דווקא בגלל הפשטות שנעוצה בו. כבר סיפרתי אותו
בעבר, והתגובות אליו היו חיוביות, כך שידעתי שגם בחורה חריפה
כמוה תגיב אליו בצורה מעודדת.
"מחר בערב..." היא אמרה ועצרה לחשוב. הגשם לא הפסיק לדפוק על
החלון. ראשה נטה הצידה והיא הביטה בחצי ג'וינט שהוזנח וכבה בין
אצבעותיה קצת אחרי שהתחלתי לספר את הסיפור שלי. הביטה בו כאילו
היה נמק בידה. היא נראתה כמו חיה פצועה ומובסת.
"מחר בערב, אחרי שנגיע לארץ, אני אשכב איתך." היא סיימה לומר
את המשפט שאני לא אשכח לעולם. משפט ששלח אותי היישר לשירותים,
כדי לנסות להקיא בפעם הראשונה בחיי, ללא הצלחה.
אחרי שנרגעתי חזרתי לחדר, עשיתי לי כוס תה והדלקתי סיגריה של
הקלה שלאחר מועקה. חלל החדר הלא מאוורר היה אפוף עשן אפור
וסמיך שבלע את כל המילים והמבטים שהוחלפו בינינו.
לא הצלחתי לזהות בה, בבחורה שישבה מולי באותו רגע, מעברו השני
של מסך העשן, את הנערה החולמנית שאכלה יוגורט ורוד על המיטה
בחדרה. אך עובדה זו לא החלישה את הערצתי אליה. נהפוך הוא, היא
רק חיזקה אותה.
"את יודעת... לא יצא לי לראות את אבא שלך, הדוקטור פישר הזה."
אמרתי לה במונית. שנינו ישבנו במושב האחורי. החום היה בלתי
נסבל.
"מה?" היא התנערה מבהייה ארוכה בנופים המשעממים שמלווים את
הנסיעה מבן גוריון לתל אביב,
"אבא שלי? מה בוער לך לראות אותו?"
"לא בוער," עניתי, "אבל מעניין אותי. לא כל יום אני מקבל במתנה
כרטיס טיסה לאמסטרדם. יהיה לי נחמד לראות ממי קיבלתי."
"כן, הוא בסדר..."
"רק בסדר?" לחצתי.
"חוץ מזה שהוא רוב הזמן עסוק, הוא בסדר גמור. תבוא אליי היום
בערב, אני אכיר ביניכם, אם זה כל כך לוחץ לך."
"אחלה, אני אבוא." אמרתי בחצי סיפוק.
לפתע היא חייכה חיוך ממזרי. "טמבל," אמרה בקול רם מדי, "אתה לא
צריך לבקש לראות את אבא שלי בשביל לבוא אליי הביתה. וחוץ מזה,
כבר אמרתי לך אתמול מה אנחנו עושים היום בערב, אז תירגע כבר."
רציתי לומר לה: "לא! לא לזה התכוונתי!" אבל אז הייתי משקר,
והיא הייתה מבחינה בכך.
אז רציתי לנזוף בה: "לא! את לא מתנהגת יפה!" אבל היא חזרה
לבהות בנופים המשעממים והותירה את נהג המונית ואותי במבוכתנו,
בלי שום אפשרות להיחלץ ממנה.
אחרי נסיעה קצרה, שארכה כמו מחזור חיים שלם, הגענו לתל-אביב.
היא ירדה בביתה ראשונה, לא לפני שקבעה לי להיות אצלה בבית
בשמונה בערב באותו יום. אני המשכתי עם המונית לביתי. לא הבנתי,
ואני עד היום לא מבין, מה פשר ההתנהגות הזו שלה. ובכלל - מה
פשר הקיום המתוסבך שלה בעולם הפשוט שלי?
"בחורה - בחורה יש לך בידיים." אמר לי נהג המונית, כמו שותף
למחשבותיי.
"כן, בחורה - בחורה." הסכמתי.
"הייתם באמסטרדם? התמסטלתם קצת?"
"מה? כן... לא... קצת..." עניתי לא עניתי.
"תזהר ממנה, הבחורות האלה מסוכנות!"
"מה?! מי מסוכנת?"
"כל הבחורות האלה משינקין, שמסתובבות כמו אינסטלטור עם חריץ
בתחת, אלה מסוכנות."
צחקתי. נרגעתי. הרגעתי אותו, שיפסיק לדאוג, אני יודע לדאוג
לעצמי.
בבית הכנתי לי כוס קפה והמתנתי לערב. בו בזמן ניסיתי לעשות
הדמיות לפגישה הארוטית בינינו, אבל כל ניסיונותיי עלו בתוהו.
כל מבט ששלחתי לעברה נתקל בהפניית עורף מצדה. המילים היפות
והטובות שלחשתי באזנה השתמעו כניסיון עלוב לרגשה. מגע ידיי
המלטפות צרב לה, צרם לה, החליש אותה עד כדי חידלון. בדמיוני,
היא לא רצתה בי, ואני כמהתי אליה.
נכנסתי למקלחת רותחת. חיטאתי היטב את כל האיברים, לכבודה,
ולרגע אחד, כשסיבנתי את אזניי, הצלחתי לא לחשוב. הערב ירד ולא
הביא עמו חושך מוחלט, כך החליט שעון הקיץ שפעל נגדי.
הגיעה שעתי לבוא אליה.
כעבור זמן מה היא התקשרה אליי:
"אתה מוכרח לדבר איתי." היא פסקה.
"לדבר? כבר חודש אני מנסה לתפוס אותך! איפה נעלמת? ו... ו..."
נאלמתי.
"אני יודעת, עזוב, סורי, אני לא הייתי מתקשרת אם זה לא היה
משהו חשוב."
"מה העניין? ספרי לי." התרככתי.
"זה לא לטלפון, אני יכולה לבוא אליך?"
"כן, בואי." לא הצלחתי לסרב. רציתי, לא הצלחתי.
"אתה לבד?"
"כן, השותף שלי נסע לסוף שבוע, אני לבד כאן." עודדתי.
"טוב, אני באה, ביי." היא ניתקה עליי.
אחרי דקה תמימה נשמעה דפיקה על דלת הדירה שלי. היא טלפנה אליי
מחדר המדרגות שלי. אחרי שהתעלמה והתחמקה ממני במשך חודש שלם,
פתאום היא הגיעה עם בשורה בפיה. כעסתי עליה, אך ברגע שנפתחה
הדלת, וזיו פניה הקרין את עצמו על פניי, כל הכעסים והתלונות
נעלמו כלא היו, התפוגגו, הלכו כדי לשוב. טרקתי אחריה את הדלת.
"מה העניין מתוקה? הכל בסדר? את חיוורת קצת." אמרתי. היא באמת
הייתה חיוורת.
"לא יודעת, לא משהו, אני יכולה להשתמש בשירותים שלך?"
"בטח, ואחר כך נדבר?" שאלתי.
"כן, אני חייבת לשירותים."
היא הלכה לשירותים ואני נותרתי לעמוד במסדרון הכניסה לדירה.
היא בהריון, היא בטוח בהריון, חשבתי לעצמי. בתוך תוכי, עמוק
בפנים ובהיחבא, השתובבה לה מין שמחה סמויה. הנה, בכל זאת הצליח
לחדור לתוכה משהו קטן ממני.
אך השמחה לא נשארה לאורך זמן. היא חזרה מהשירותים ובישרה לי,
בעמידה, את מה שהסקתי מוקדם יותר: "אני בהריון", היא אמרה
בקרירות, בהפיקה הנאה מכך.
ובכל זאת, על אף ההשערה המוקדמת שלי בדבר הריונה, לא נמנעה
ממני ההפתעה. הפתעה ששלחה אותי היישר לשירותים, כדי לנסות
להקיא בפעם השנייה בחיי, גם הפעם ללא הצלחה.
נשענתי בתמיכת ידיים על האסלה הקרירה והבטתי בבבואתי שהשתקפה
לכאורה במים. על סף גרוני עמד גודש מטריד שסרב להסתלק. ריחו
החריף של איברה האינטימי לא מש מחדר האמבטיה. אני נשמתי אותו,
הייתי קרוב אליו, התביישתי ממנו. אריחי הקרמיקה שמסביבי גיחכו
בקול גדול. כאב משתלח פילח את עמוד השדרה שלי. מחשבה נרגזת
קדחה במוחי - אתה אוהב אותה, אתה לא יכול אחרת.
שם, בקרקעית המים הצלולים, ביני לבין חרסינה חלקלקה, נח רגוע
כתם דם נקבי, מחזורי, פרוותי, אצילי.
אל לכם לזלזל בנו השליחים
אנו לא טובים מכם אך גם לא פחותים
אנו המסתכנים, אנו המאכילים
המוקדשים לטובת קיבתכם, לשקט נפשכם
חודרים אל פנים ביתכם - אל תוך נשמתכם.
(חמשיר) | 