[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיפור אישי לכבוד החג.

"את זוכרת את ליל הסדר שהיינו עושים אצלנו בבית?" שאלה אותי
אמא בשבתה בבית האבות של "משען", נשענת אל כסא הגלגלים בכבדות,
עיניה כהות מזוקן, אך פניה נוהרות.
אני זוכרת.

"בלה, היכן נמצאים הצלחות והסכו"ם עבור השולחן?" שואלת צביה את
גיסתה. אמי, פניה יפים אך מוטרדים, סמוקה בעליל ושערה מתפרע
מעט, ידה האחת עטופה בכפפה עבה ובודקת את העוף הנצלה בתנור,
והשניה מוכנה להסיר מיד אחר כך את הקצף בעזרת מסננת דקה וקטנה
מסיר הקניידלך המבעבע.
"תשאלי את שרולק'ה", היא עונה, "הוא יודע."
שרולק'ה, אבא שלי, נמוך וקפיצי, מוציא בנחת את הסכו"ם והצלחות
וכל שנדרש מהמזנון שבסלון, הסלון ששולחן האוכל נמתח לכל אורכו
ביחד עם פינת האוכל שבכניסה לבית.

שנים חגגו הורי את ליל הסדר סמוכים אל שולחנם של אחרים, אצל
דודתי רחל אחות אמי, ואצל דודתי יהודית אחות אבי, ורק משעברו
לבית משלהם התחילו להזמין בעצמם.
כאשר חגגנו אצל הדודה רחל ובעלה, איש הפרדסים והכרמים, היינו
כולנו משתאים למאכליה המופלאים, שכמותם לא טעמנו במטבח הצנוע
של אמא, ומעריצים את מערכת הכלים היקרה, היינות המיוחדים, שעל
כולם ניצח הדוד המצליח, שעשה את הונו במו ידיו, וכל אירוח היה
בשבילו הצגת מעמדו ומצבו.

מיד עם בואנו היו מקבלים אותנו בצעקות שמחה אדירות, שכאלה לא
שמעתי בבית השקט והעצוב קמעה שלנו.
אמי, אחותה היחידה ששרדה, הייתה אהובה ביותר על רחל וזה עבר גם
לבני המשפחה האחרים.
אבי, שדיבורו היה מהיר ולא תמיד מובן, שיחק כאן את תפקיד
הספקן, זה שמאתגר את בעל הבית בכל נושא, ומעט מכעיס בדעותיו
הסוציאליסטיות את בעל הנכסים, שעבד מאד קשה להשיגם, ושלא
יבלבלו לו את המוח על פועלים עצלים וחסרי תושיה.
אבל אף פעם לא כעסו על אבא ממש, שכן תיבל את דבריו בדברי חוכמה
ואף בהומור, ואף שלא תמיד ירדו לסוף דעתו, נטו לסלוח לו בשל
טוב לבו הידוע.

השולחן השני שאליו היינו סמוכים בליל הסדר, ולא שולחן אחד היה,
אלא שולחנות רבים ואנשים רבים, היה שולחן ליל הסדר בקיבוץ של
אחותו של אבי.
החג בקיבוץ היה חוויה שלא אשכח לעולם, הלובן של האנשים והמפות,
המופע המוסיקלי שבו השתתפו כל האנשים, חלקם דמויות ידועות
ומוערכות בחברה הישראלית של אז, ההגדה המיוחדת, שאינה  דומה
להגדות אחרות, ריח השדה וטעם הביחד - מי שלא היה שם לא יבין
זאת.

אלו היו החגים שאמי הייתה צריכה לעמוד בכבוד למולם, וזו הייתה
המטרה שאליה נשאה את נפשה.

אבא שלי, מצידו, היה  חוגג ושמח כי הצליח להביא תחת קורת ביתו
החדש את שני אחיו שחיים בארץ, את אחיו שבא במיוחד מארגנטינה,
בנו של זה ומשפחתו.

שמונה ילדים נולדו לסבתא מרים וסבא מנחם, ועוד ארבעה שלא
האריכו ימים.
שלשה היגרו לארגנטינה, ארבעה הגיעו בזמנים שונים לארץ ושניים
שנספו בפולין בזמן המלחמה.

ליבל, הוא אריה, איש ממוצע קומה ועגול פנים שעיניו צוחקות
תדיר, נחשב בזמנו לאיש העשיר והמבוסס במשפחה, ומארגנטינה שלח
לעתים מזומנות חבילות מזון ובגדים. סוחר נוסע היה, ויותר משהיה
לו, רק נראה לנו כך בתקופת הצנע הקשה.
יהודית מהקיבוץ היתה זו שסימנה לאחים את הדרך לארץ
ולסוציאליזם, וחיה בקיבוץ; שמעון, יפה תואר ומיטיב לדבר, שתפס
עמדה בכירה בועד הפועל של ההסתדרות; ושמאי, צעיר האחים שהגיע
לבסוף לארץ ונישא כאן בשנית לדודה צביה, נישואים שהניבו בן
מוצלח אחד ושנות אומללות רבות בצוותא.

צביה עורכת את השולחן עם אשת האחיין מארגנטינה. שתיהן זריזות
ומספרות זו לזו מסיפורי המשפחה, מי פישלה ומי הסתכסכה, מי
ניתקה קשרים ואינה מדברת עם האח שלה, ואני, שקטה וכאילו לא
קיימת, אך אוזניי כרויות כאפרכסת.

כל השבוע טרחה אמא על עדכון המתכונים לפסח מתוך רשימות ארוכות
בשנים, על קניית המצרכים והובלתם הביתה באוטובוסים, בישול על
פי לוח זמנים מדויק, שנרשם על פתקית מיוחדת ומשומנת מעט, ועל
האחסון על פי סדר והיגיון במקרר ובמזווה.

לבסוף ישבו כל המסובים לשולחן, קראו בהגדה ואף סיפרו מסיפורי
הילדות על המשפחה ועל האב, שכן מרים, סבתי אם אבי, שאני ועוד
הרבה בני דודים קרויים על שמה, נפטרה בגיל צעיר ביותר.

"כאשר אבא שלך ואחיו נפגשים", כך הייתה מספרת לי דודתי רחל,
"הם לא היו רואים אף אחד אחר, לא היו שומעים אף אחד, הם רק
ישבו ודיברו וצחקו עד שעיני כולם כוסו בדמעות מרוב שצחקו
ודיברו".
וכך זה היה. אבא ישב כחתן בין החוגגים, חיוך מאושר על שפתיו
ופיו מדבר ללא הפוגה.
האחים אהבו מאד זה את זה, למרות השוני הרב ביניהם במראה
ובאישיות, ואבא היה האהוב מכולם.

אמא במטבח הייתה נרגשת בעליל ומתוחה עד קצה היכולת. "אל תשימו
יותר ממצקת אחת מרק לכל צלחת", היא לוחשת במהירות לגיסה
ולאחיינית העוזרות עימה שם, כאשר היא מבוהלת מתרחיש האימים שבו
אין סיר המרק מספיק לשבעה עשר האורחים.
אלו חייכו זו אל זו בחיוך מסוים, אבל עשו כדבריה, וכאשר הובהר
שהמרק הספיק ואף נותר, ניסתה אמא להוסיף לצלחות, מה שנדחה על
ידי העוזרות.

במטבח המשיכה דודתי צביה לדבר ולספר, על זו שאף פעם אינה עוזרת
ואינה מזיזה את עצמה ורק מחכה שיגישו לה, ועל הדודה בקיבוץ
שהיא מרשעת ידועה ומציקה לה, וכולם יודעים את זה וסובלים ממנה.
וזה על אף שכל המשפחה מעריצה אותה ומייחלת למוצא פיה.

אמי ישבה לשולחן, פניה לוהטים מהמחמאות ומהתבשילים, אטומה
לחלוטין ללחישות ולחיוכים, ולא נותנת למאומה לקלקל את שמחת
הערב.

הסעודה וקריאת ההגדה עלו יפה. ההגדות היו מהודרות והספיקו לכל
הנוכחים, והדגים הממולאים עם עיגול הגזר והציר הרוטט היו
טעימים, וכן הקניידלך, העוף, הלפתן והגזר המתוק שבושל בצירו
שלו, הכל היה מוצלח, לא מסעיר ולא משהו שיסופר עליו לדורות
הבאים, אבל טעים ואכיל.

כן אמא. אני זוכרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלו-מה??


גרפומן
הסלוגנים
בתחילת דרכו


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/05 23:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירימי קלס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה