[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








באמצע הדרך מקריית שמונה לאילת, בסביבות תל אביב, נזכרנו
ששכחנו את מפתחות הדירה באילת בבית, בקריית שמונה.
היינו רחוקים מדי מכדי להסתובב ולחזור אחורה, וגמורים מדי מכדי
לחשוב על מה לעשות הלאה,
אז המשכנו לנסוע.
לאט עוברים ליד הבתים הגדולים של העיר תל אביב, הכל מתעוות
לתוך גל מוזר של בטון שמתרומם מעלינו,
אני לא יודע אם זה היה החלום, או ההזיות של הסמים, מה שכן, הגל
נראה מאיים מתמיד ונחוש בדעתו לתקוף.
- "עצור ענק ארור! אתה לא תעצור אותנו לא משנה כמה תנסה!",
צועק על הר הבטון הענק
"עידן, איפה המחבט ענקים של דון קישוט?!" המשכתי לצעוק על חברי
שהיה על ההגה,
דון קישוט היה זכור לנו עוד מהבוקר של אותו יום, אותו בוקר
שטוף שמש שגרם לנו לצאת מחור נידח בצפון למסע ארוך ומיאש,
חשבנו לשרוף את הארץ, ובשביל לעשות את זה, היינו צריכים יותר
מאש ממוצעת.
עידן, שעליו כרגע אני לא ארחיב, היה הראשון שהתנדב למשימה. ואם
לא הייתי מכיר אותו יותר טוב, הייתי יכול להשבע שהוא משת"פ מן
המניין.
אבל עידן לא שם לזה לב, הוא ארז המון אוכל, דיסקים צרובים,
שרוואלים וסמים, ויצאנו לדרך.
כשאני מדבר על סמים, אני מתכוון רחוק הרבה יותר מטריפ ישראלי
ממוצע.
דיברתי על מריחואנה שנקצרה מבעוד מועד מהשדה האזורי שלנו, מלאת
דשנים ומפוצצת כל טוב.
לאחר שהצלחנו להעמיס לאוטו חצי קילו, יצאנו לכביש, אוספים בדרך
שלושה בקבוקי יין, ושני ארגזי קולה. אין דבר יותר טוב מקולה
באמצע תל אביב, קולה קרה, יחד עם קופסת סוכריות THC מעורבבת עם
שאריות פרחים מהגידול הקודם, השוכבים ליד שקית מפוצצת בתרסיסי
מריחואנה, פטריות מוזרות,
וכל מיני סמים מוזרים שלקחנו מהבית מרקחת שעברנו לא מזמן, הכל
התערבב למין סלט מוזר של כל הרוע האנושי האיים להשמיד אותנו
וכל מי שראינו ופגשנו בדרכינו לדרום, לאילת.
יצאנו מקריית שמונה בבוקר, וליד תל אביב נזכרנו ששכחנו את
המפתח.
כשהגענו לאילת אחרי סיבוב טיפוסי בעיר עם האוטו, המלטות
מהיפופוטם ורוד ושור זוהם באמצע העיר, נסענו לדירה.
לא היה לנו מפתח, ומישהו לידי לא הפסיק לדבר על זה ששכחנו אותו
בקריית שמונה.
"משת"פ מזדיין חשבתי לעצמי, הבנתי את התוכנית של הבחור."
- "מה אנחנו עושים כאן?!", שאלתי
- "מנסים לפתוח את הדלת"
- "אל תכחיש את זה!!! אני יודע מה אתה רוצה!"
- "מה קרה לך?"
לא יכולתי לדבר יותר.
העדפתי להתקמט לתוך קרטון קטן ולשכב בפינה של המסדרון, בזמן
שעידן פרץ את הדלת שאליה שכחנו את המפתח, בקריית שמונה, בערך
כחצי שעה אחרי שיצאנו, הבננו שלא נוכל לנסוע הרבה זמן בלי
לתדלק, וכאן נכנסו לבעיה האמיתית שבסיפור, חוסר הכסף שלנו.
לאחר שעידן פרץ את דלת הדירה, נכנסו פנימה ונוכחנו לגלות שאף
אחד לא נגע בדירה שעידן השאיר לפני כ30 שנה כשעזבנו אותה.





אלה היו שנות ה 60 בישראל, מהפכות שהיו מאחורינו, ציונות,
ובעיקרון - הרבה בנות שמוכנות לבוא מאירופה ולהפתח לארץ
החדשה.
אני וחבר שלי עידן, קנינו דירה באילת, אחרי שההורים שלנו
החליטו לעבור מתל אביב לקריית שמונה.
התמקמנו באמצע אילת, כי ידענו ששם הולך ליהיות כל הכיף של אותו
הקיץ.
מצאתי עבודה בתור שליח פיצה רגיל והתחלתי לבנות את עצמי בעולם
החופשי!
ביום השני שלי באילת עישנתי מריחואנה, זאת הייתה חוויה נוראית
בהתחלה, השתעלתי כמו משוגע, והקאתי, הוו... כמה הקאתי...
עם הזמן זה נהפך להיות יותר טוב, והתחלתי להתרגל.
הפיצה הכניסה מספיק כסף בשביל החלק שלי לדירה, ולעידן היו
דרכים משלו להשיג את הסכום.
לא התעניינתי במה הוא עשה, והוא גם לא סיפר הרבה, מה שכן. תמיד
היה לנו מה לעשן בבית, תמיד.
עידן דאג לאספקה גדולה לחורף קיץ ואביב, הוא עבד כמו נמלה
חרוצה ומילה את הבית שלנו בעשב ריחני.
אני זוכר את התקופה הזאת כאילו זה היה לפני 30 שנה, בערפל.
- "עידן! אנחנו חייבים לחזור לקריית שמונה לקחת את המפתח"
- "איזה מפתח? אנחנו בדירה."
- "דירה! איזה דירה?"
- "הדירה שהרגע נכנסו אליה!"
- "אהא, הדירה הזאת."
הבנתי על איזה דירה מדובר, כנראה עידן פטר את בעיית המפתח ואני
לא הייתי שם כדי לראות את זה,
לעזאזל חשבתי, מה המשת"פ המטורף הזה כבר יכול לעשות כדי לפתוח
את הדלת חסרת המפתח.
אותו המפתח שהשארנו בקריית שמונה.
זה מוזר לחשוב במצב כשכל השרירים בגוף שלך כואבים, אני לא יודע
למה הם כאבו, אולי זאת הייתה אחת התופעות לוואי של הסמים
שאכלנו.
בכל מקרה, לא היה לי הרבה מה לעשות בעניין חוץ מלעשן ולנסות
להרגע כמה שיותר.
קול מוזר לידי לא הפסיק לדבר על הטיפשות שהייתה צריכה להיות
בבן אדם ששוכח מפתח בקריית שמונה.
לא ידעתי על מה הוא דיבר, וגם לא היה משנה לי, הבחור הזה נראה
מוזר מהצד ולא רציתי להכיר אותו יותר.
ישבתי והסתכלתי על התקרה בעודי נופל לתוך תהום עמוקה של מחשבות
שממנה אין יציאה,
כל סטלן בכיר יודע, שכשאתה מתחיל להכנס לסרטים בסטלה - אין
יציאה מזה.
התחלתי לחשוב על מהות החיים, למה, איך וכמה. חשבתי יותר מדי,
כל כך הרבה שהתחיל לכאוב לי הראש, בעודי יושב ומסתכל על הקיר,
הבנתי שלשבת ולבכות על חלב שנשפך, או לחילופין דלת שבורה, לא
יעזור לאף אחד.
צריך לקום, וללכת לקנות משהו לאכול.
- "אתה צודק לגמרי," אמר עידן לפתע
- "צודק במה?"
- "אנחנו צריכים ללכת ולקנות משהו לאכול"
- "מה? איך שמעת את זה?"
- "אתה אמרת את זה"
אני? אמרתי את זה?
לפתע האמת העירומה היכתה בי חזק כמו אלת שוטר בגב סטלן בורח,
עידן הוא קורא מחשבות דפוק!!!
הוא לא יודע שהוא קורא מחשבות, אבל הוא עושה את זה.
מעניין אם הוא שומע אותי עכשיו, כי אם כן, בעצם הוא יודע כבר
שהוא קורא מחשבות, ויכול לקרוא.
אתה שומע אותי עידן? אהו?
- "בטח שאני שומע אותך, אתה מדבר י'דביל"
הטיפש הזה חושב שאני מדבר, הוא לא יודע שהוא קורא מחשבות,
וכנראה הוא טיפש מדי לדעת.
אנחנו צריכים לפטור את העיניין מיד.
- "תקשיב לי טוב"
- "דיי, עצור, אני הולך לקנות בירה, תרגע בינתיים." עצר אותי
עידן.
הוא קם, לקח קצת כסף, ונעלם מאחורי הדלת. משאיר אותי לבד בסלון
עם ערימת סמים, ומכשיר לעישון.
עומד מול הטלוויזיה ואותה האמת שהתגלתה בפניי לפני שנייה, חרא
לגור פה.
ירדתי למטה מהבניין לחקור קצת את הטיילת האילתית, מי כמוני ידע
שאין שום דבר טוב יותר מלמות ברחוב מחום, בעוד שסטלה בהירה של
ירוק משתוללת לך בראש.
אני ועידן עישננו רק חומר איכותי, מאז ומעולם. לראשונה אני
זוכר כשניסינו לעשן היינו היחידים בשכבה.
שמועות רבות הלכו על שמיניסטים שמחששים להם ומעשנים להם קססות,
זה נראה לנו רחוק, אבל רצינו ליהיות שם, התחלנו לגדל. מצאנו את
עצמנו באמצע פרדס בשום מקום ליד תל אביב, עם חמישה צמחים.
נקבות, כבר אז ידענו מה זה.
עידן ידע להבדיל, למיין ולעשות את זה הכי טוב שיש, באינטרנט
תמצא מדריכים על כל נושא שבעולם חשבתי, עולם ומלואו...





- "סלח לי אדוני, אתה יודע איפה קולנוע ה IMAX?"
- "כן... אתה פונה פה שמאלה, ואתה רואה אותו, פירמדה, לא
תפספס"
- "פירמידה?"
- "כן, כחולה"
- "איזה פירמדה כחולה, אדוני?"
- "פירמידה כחולה שכתוב עליה IMAX"
- "על הפירמידה?"
- "כן, כן, על הפירמידה הכחולה."
- "IMAX, על הפירמידה הכחולה?"
- "כן"
- "בסדר, יום טוב."
המשכתי ללכת,
כמה צפוי שסטלן יתקל בסטלן אחר באמצע הרחוב, ישר ידעתי להבחין
שהבחור מעשן, זה קפץ לי לראש ישר כשראיתי את הראסטות ועיניים
אדומות מחפשות משהו בינהן.
הבחור היה חביב, ואפילו שכחתי איפה אותה פניה ל IMAX, אז
המשכתי ללכת.
עברתי ליד מכולת, ופיצוציה, ואחר כך מספרה, ובסטה של נרגילות,
בכך בעצם סיימתי את מסע הקניות באילת, כי לא היה שם שום דבר
אחר.
בכל פינה שהייתי בה צמחה לה חנות חדשה, מספרה, או בסטה של
נרגילות. כמה מוזר... האנשים האלה, לא מבינים בכלל מה הם
עושים...
IMAX! הבחור הטיפש לא טעה, עמדתי מול פירמידה כחולה, שנראתה
מאיימת מאוד.
לא ריח המומיות והפופקורן זה מה שהפחיד אותי, המפחיד היה
שהייתי צריך לעבור בכניסה עם מכשיר לגילוי מתכת...
"אולי יעשו לי גם בדיקות שתן בכניסה?!", חשבתי... לעזאזל!
פאראנויה של כל סטלן בכיר, היא בדיקות השתן בכל מקום לא צפוי.
אולי גם בכניסה ל IMAX לא נותנים להכנס אם אתה מעשן מריחואנה,
כי אם כן, הם שטופי מוח בדיוק כמו כל שאר המטורפים בארץ
המטורפת הזאת, ואחרי הכל, אם הם ימצאו מריחואנה עליי או לא,
תלוי באם יש בדיקות שתן, במקום הארור הזה, IMAX, פירמידה
כחולה.





התחלתי ללכת לקראת הכניסה,
עובר את גילוי המתכות, לוקח בחזרה את הפלאפון והמפתח... וממשיך
ללכת.
IMAX בהחלט פירמידה ענקית. ההרתפקאה שלי שם הייתה גדולה מדי
מכדי להכיל את עצמה בראש שלי, אבל לא ידעתי על זה אז, רק אחרי,
שראיתי את הסרט הראשון שם, הגעתי למסקנה מה זה התמכרות
באמת...
בכניסה, ריח הפופקורן משכר אותך, כמו כל דבר קל לפיצוח וכיפי
לאכילה, הוא פשוט קופץ לפה... ולא עוזב לרגע...
הקולה שבאה איתו רק מחזקת את העניין, לפתע, מתחילים לעוף דברים
מהמסך אל עבר הקהל,
אתה ניכנס לטראנס עמוק ומנסה לא להפיל את המשקפיים מהעיניים
שלך בזמן שאתה רואה את היצורים הארורים האלה מרקדים לך על
האף.
- "תעופו לי מהפנים י'מניאקים!!!"
התחילו להשמע קולות,
- "ששששששששש"
- "סתום ת'פה, הלו..."
- "מה זה, אי אפשר לראות את הסרט ככה"
- "אהווו... מוו... קלאץ' קלאץ', יוסי!"
כוס אמו, קולנוע ישראלי. אי אפשר לצעוק בשקט אפילו, אני חייב
לצאת מכאן, אל האור, חייב לצאת...
בעודי מתחיל לזחול לכיוון הדלת, מנסה לא להפריע לכל אותם
המוזרים שיושבים בכיסאות, ולא להפיל את המשקפיים מהעיניים שלי,
משקפי תלת מימד... משהו אדיר ומגניב, המצאת המאה. אין שום דבר
איכותי או בעל ערך בעניין הזה, אבל זה פשוט מגניב ביותר.





כשיצאתי החוצה, לא ראיתי את האור, הכל היה חשוך ומעוממם, כאילו
משהו מפריע לי לראות...
לא הבנתי מה פשר הדבר, אבל הנחתי שזה הסטלה שהשתוללה בתוכי,
והמשכתי ללכת.
קשה למצוא את האוטו שלך כשאתה הרוג מסמים קלים, אבל בסטלה כבדה
מאוד, הכי קרוב לדלקה שאפשר חשבתי, הכי קרוב...
לאחר כחצי שעה, נזכרתי שבאתי ברגל, והתחלתי ללכת לכיוון
המלון.
מצחיק, שסטלנים, לעומת שיכורים, יודעים טוב מאוד מאיפה הם באו
ולאיפה הם הולכים... ברוב המקרים.
לא היה לי שמץ של מושג איך להגיע לאותו מקום מוזר שנקרא "בית",
ועוד באילת,
לאחר כמה פניות הייתי מול המלון, עדיין בחושך ומסטול יותר
מלפני 10 דקות, התחלתי לעלות למעלה,
מתקרב לדלת, פותח, מנסה להחזיק אותה לפני שהיא נופלת מהמקום,
ורואה את עידן במטבח, מכין אוכל.
- "איפה היית דביל?", צעק עידן
- "הלכתי לחפש כיף, סתום ת'פה"
- "יש לנו כיף, אתה שכחת את הטולה?"
- "נכון, נכון... טולה... תסגור את הדלת הזאת!"
עידן לא ידע מה לעשות, אבל לא היה לנו הרבה זמן להישאר, מאילת
היינו עוד צריכים להגיע לתל אביב.
מי ידע שהדרך לתל אביב תהיה כל כך ארוכה וקשה, אלוהים ידע איזה
יצורים מוזרים נפגוש, ואיזה טרמפיסט יקפוץ עלייך באמצע
העיניין, בחיים לא תוכל לדעת.
במיוחד כשיש לך כל כך הרבה סמים בתא המטען, אתה מסתכן כפליים.
תל אביב... חשבתי, מקום מצויין לסיים בו טיול כל כך מטומטם
וחסר כל פואנטה, בתל אביב.
- "עידן, חייבים לצאת."
- "לך תארוז הכל, אני עוד מעט בא"
וככה נפרדנו.
הייתי חייב לארוז את כל הדברים ששהספקנו להוציא מהאוטו
כשהגענו, לסדר את הבלאגן, ולהתחיל לזוז.
עידן ידע שהוא צריך להגיע לפני שאני יוצא, אחרת הוא לא היה
בא.





בדרך לתל אביב מאילת, נזכרנו שהדלק שלנו לא הולך להספיק לנו
להגיע לתל אביב, לכן היינו צריכים לחפש משהו קרוב, מאוד,
כשהכפתור האדום של הדלק דולק לך מול הפנים, אתה יכול להגיד
ולדעת רק דבר אחד.
אתה הולך להתקע באמצע שום מקום, וזה לא הולך להיות נעים
בכלל...


המשך יבוא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מראה מראה שעל
הקיר
מי היפה בכל
העיר?
אני. כאילו דה!?


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/05 9:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קס אלה הספליפה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה