אם הקירות היו קמים,
על מה הם היו מספרים?
על מוות ועל גדרות,
על שנאה, שלא נבראה בלבבות.
על גוויות מהלכות,
מכות.
על עולם אפור, ללא צבעים,
או אולי על ילדים בוכים?
על אש אדומה שבערה ביום ובלילה,
על עיניים שלא זכרו לבכות,
על קור ורעב ומחלות.
על מוזלמנים ומכות ועינויים.
על פחד, כי ככה "שם" החיים.
על נערות שהיו פה,
ועכשיו אינן.
על נרצחים,
בנים שאיבדו צחוקם.
ימים ולילות יספרו הקירות,
על זוועות ושואות שלא נתפסות
על עולם ששייך לסיוט,
על ייאוש,
על תקווה,
על המנון המדינה.
על רכבות משא
וטלאי צהוב
על תינוקות שלא זכו לאהוב.
על רובים
על שומרים
על נאציים מזדיינים.
על צלב הקרס ועל ההשפלה
על אם שלא זיהתה בנה.
על מדי פסים
ורופאים שמבצעים ניסויים.
הקירות,
בתא הגז,
בקרימטוריום
בבלוק 11,
בכל צריף,
נעמדים אילמים.

נכתב לאחר ביקור בפולין ובאושוויץ, לאחר קריאת הספר "ברחתי
מאושוויץ" / רודולף ורבה