1

כיצד
כיצד בוחר לו אדם את דרכו בחיים? או, על מנת לעשות שאלה זו
רלוונטית יותר לגביי - אשאל: כיצד בוחר לו  ג ב ר  את דרכו
בחיים?
ובכן - בקשר לשאלה הראשונה קצת קשה לי להשיב. אך בקשר לשאלה
השנייה - אין לי ספק כי אחד השיקולים המרכזיים המנחים כל גבר
בבחירת דרכו הוא שיקול ה ג ב ר י ו ת . שהרי גבר אני ואישה אני
רוצה. כך שעליי לחשב תמיד את מידת הגבריות שלי אל מול מידת
הגבריות הרצויה לי ולחתור להגשים רעיון זה בחיי בעזרת
בחירותיי.
ניתן לפשט רעיון זה בעזרת משוואה קלה (כאשר A מסמן את אותו דבר
בו עליי לבחור כדי להיעשות לגברי יותר):

מידת הגבריות הרצויה לי = A + מידת הגבריות שלי

במשוואה זו נתקלים כל הגברים ואף נשים רבות, פעמים אין-ספור
במהלך חייהם (במשוואה כמובן גורמים רבים נוספים - אך הם שוליים
לשאלת מידת הגבריות ונוגעים רק בהיבטים מוסריים, ערכיים,
פסיכולוגיים ופילוסופיים שלה).

צה"ל
כל אדם בר-דעת יודע כי צה"ל, על הכוח, השליטה, ויכולת ההרס שלו
- הוא המיתוס הגדול האחרון שנותר מישראל הישנה בנוגע לגבריות.
שכן, כמו שכל  ח י י ל  על  מ ד י ם  יקבל יחס מסמפט, שלא לומר
סלחני מן העוברים ושבים - כך כל  ח י י ל   ק ר ב י , ועוד אחד
ש פ ו ע ל   ב ש ט ח , שלא לומר - טוחן - בוודאי זכאי ליותר
פריבילגיות ביחסנו הראשוני אליו. שכן הוא "אוכל חרא" ו"רואה את
הבית פעם בחודש", שלא לומר "עושה 88 בג'נין באמצע הלילה".
מדוע שלא נקבל אותו מלכתחילה כ ג ב ר י   י ו ת ר  מזה שעליו
נאמר שהוא "עושה יומיות" (כאילו הוא דופק את היום ולא מעביר
אותו גם כן) ושלא נאמר, "ג'ובניק".

כך משנה הצבא את תפיסתנו ההתחלתית. במנגנון הפיתוי
הניאו-קפיטליסטי שלו (דיכוי מרמה רביעית וחמישית) הוא מפתה את
יצר המין המקנן בנו, ובעזרת דימויים מתוחכמים שמוחדרים
למוחותינו משחר הילדות - גורם להגיון שלנו להניח ש"חייל קרבי
מזיין יותר כוסיות" מאשר ידידו הג'ובניק שבוודאי, כך נאמר בין
השורות, מרכיב משקפיים, וגם איננו טוב כל כך במשחק הכדור-רגל.

לכודים ברשת האינטרנט החיה הזו, אנו שוכחים את המציאות - שבה,
כך אומר ההיגיון האובייקטיבי (זה שהוא כל כך ברור ומובן מאליו
שאין כלל צורך לדבר בו), הג'ובניק חוזר הביתה כל יום ויכול
לבלות כל ערב ברדיפה אחרי בחורות.
לעומתו, החייל הקרבי שנחשב במטריקס ל"גברי יותר" מכיוון שהוא,
בהנחה סמויה, "מזיין יותר כוסיות" - מבלה את רוב ערביו במקלחת
משותפת בחברת 60 גברים חרמנים.

הרואים אתם? כיצד לעזאזל אפשר לשפוט שתי צורות בילוי אלו על כף
המאזניים ולטעון כי השנייה היא "גברית יותר", כאשר משמעות
המושג "גברי יותר" היא "מזיין יותר כוסיות". ברור לכל אדם בר
דעת שהצד שביכולתו "לזיין יותר כוסיות" ובכך להיעשות ל"גברי
יותר" הוא הצד שאיננו "טוחן".

אבל
מכיוון שכולנו אנשים נאורים, שדעתם צלולה עליהם והם חושבים
חשיבה עצמאית - הבה נשים לרגע את מחול השדים המיני הזה בצד
ונדבר ברצינות.
עניין ה"גבריות" לדידנו, איננו משהו "תחרותי" המוכח ע"י רדיפה
ותפיסה, כי אם דבר "הישגי" המוכח על ידי שקט פנימי וביטחון
עצמי.
הגבריות אינה משהו המוקרן ע"י סטטוס חברתי, כי אם יותר ע"י
משהו מעורפל - אשר נגלה לעתים לעיניי האמיצות כמבט מצועף
בעיניים ותו לא.
בשפת הרחוב שלנו נשמע לפעמים התייחסות לתופעה זו במילה המכבדת
את בעליה: "דיבור".
שנאמר: "איזה דיבור יש לו", או כסיפור בפני החבר'ה: "כל מה
שצריך זה דיבור, תאמינו לי."

לפיכך
"כל בחורה שופטת באופן אינסטינקטיבי את מידת הגבריות של כל גבר
לצידה".

בהתבסס על אקסיומה זו - ניתן לקבוע כי הבחורה שופטת את הבחור
לא על פי הרקורד או הסטטוס שלו, כי אם על פי מבטו אליה ותחושתה
כי הוא מבין אותה.
מכאן ניתן לומר בקלות וללא חשש כי הגבריות, היא פחות עניין של
ה ש ג ה  ויותר עניין של  ה ב נ ה. לא במהותה, כי אם ביחסה
למציאות וביחסינו אליה. (אם כי - וזאת חשוב לומר - לעתים משמשת
השגה כמעין הוכחה להבנה, למרות שישנם דברים רבים שניתן להשיג
בדרכים עקלקלות ולא על בסיס הבנה של המציאות על כל מורכבותה).

לפיכך, כשאנו ניגשים לבחור לנו דרך בחיים, בצבא למשל, תוך
שאיפה לשמר את גבריותנו ואף להצמיח ולהעצים אותה - עלינו לשאול
את עצמנו:
"כיצד נוכל להבין את הצבא בצורה הטובה ביותר?"
אל לנו ללכת שבי אחר מנגנוני הפיתוי ולשאול את עצמנו (ושוב,
הדבר אמור רק בנוגע לבחירות שגבריות היא מהותן): "כיצד נוכל
לחוות את הצבא בצורה הטובה ביותר?"
שהרי כבר ראינו כי ההנחה ששאלה זו מבטלת את קודמתה היא פארסה
של שוטים!

אתם
בוודאי שואלים את עצמכם מניין לי כל אלו.
ובכן, גבירותיי ורבותיי, החזיקו חזק. אני הייתי שם, אנשים
טובים. לבשתי את המדים. ראיתי את התופת. הרצתי צחוקים עם נערי
המכ"ם. עשיתי מה שעושה כל גבר אמיתי כשהצבא קורא לו לעשות
אבטשי"ם בסוף שבוע - הלכתי לעשות אותם.

2

ג'וערה
הייתי כבר פעם בג'וערה. זה היה שבוע לפני השמירות, ביום
מטווחים - אך דבר מרוח המקום שזכרתי לא היה קיים כשהגעתי לשם
ביום שישי בשעה 4. למרות ששעת הגג להגעתי הייתה 2, משמע שעתיים
איחור - קיבלו אותי בסבר פנים יפות, הציעו לי חדר ונשק ואף
מעיל (קר שם בלילה).
נאמר לי שאני עולה לשמור ב-6 וש"עכשיו תהיה עליית משמר".
הקצין נדב ("דוך") אמר לי: "אתה לא ממש תבין על מה אני מדבר,
אבל אתה תקלוט תוך כמה זמן".
לא ממש הבנתי למה התכוון כשאמר את המשפט הזה,  אך ככל שעבר
הזמן התחלתי לקלוט.
לאחר שעה הפסקה, בה עסקתי בשלי, עליתי לשמור לאחר נוהל פריקה
אותו זכרתי מיום הרענון ולא מן הטירונות. השעה הייתה 6 בערב,
והחושך החל כבר לכרסם את האויר. הקור בג'וערה חדר לעצמות
והמדרכות, שנצבעו באור צהוב מדכא מתחת לפרוז'קטורים הצבאיים,
היו ריקות מאדם. הייתי חדש - ולא הייתי אמון על נוהל השמירה
הלא רשמי של המחנה.

תפקידי
היה לשמור בעמדת ה"תצפית", הצופה אל הש.ג. שממוקם חמישה מטרים
מתחתיה, ואל הבונקר שמאחוריה ("לשקשק מנעולים").
מהר למדי הבחנתי בקונפליקט שמזדקר לנגד עיניי. בעוד נוהל
השמירה הלילי על פיו פעלתי (מ-6 בערב) קבע שעל השומר בתצפית
נאסר לרדת לעמדת הש.ג., הבחנתי במפזר חום שממוקם בתוך עמדה זו.
ידעתי גם, כי נחיצותו של מפזר החום גוברת כשקר, כלומר בלילה.
אם כך, שאלתי את עצמי - מדוע מוקם מכשיר כה חיוני לשמירות
הלילה דווקא בתוך מקום אליו נאסר על שומרי הלילה להכנס?
אין זאת, כי יש פער בין הקביעות שנעשות בטקסי השמירה הרשמיים
(עלייה וירידת משמר, מעבר של קצין), לבין ההתנהגות בשטח.
ביטול ואז אישור של ספקותיי באשר לאמינותה של התנהלות זו
(וייתכן כי אתם מכנים אותה בשם "המשחק") קיבלתי מגיל, נערה
נחמדה אותה החלפתי בשמירה - שאמרה לי, בעודי מתענג על האוויר
החם שהפשיר את אצבעותיי: "בעיקרון אסור לך להיות פה, אתה צריך
להיות למעלה בתצפית".
שוב נתקלתי בקונפליקט, כאשר אי שביעות רצוני ממה שאמרה גרמה לי
לרצות ולעקם את פי בחוסר שביעות רצון, בעוד גלי החום המענגים
באצבעותיי שילחו את זוויות פי אל על ודרשו ממני לחייך!
קונפליקט זה נפתר מעצמו כעבור שניות ספורות כשגיל הוסיפה: "אבל
זה לא באמת, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה."
חייכתי. רבה מן ההקלה על אבן ה"נהלים שעליהם יש לשמור" שנגולה
מליבי, הייתה הגאווה על כי צדקתי בתחושותיי לגבי טיבם של אותם
נהלים.

תחושת האבסורד
שלי התחדדה בהמשך השמירה. הייתי אז ישוב על הכסא, כשאפוד
הכוננות הלא מלא שלי זרוק לצדי בחוסר תשומת-לב, על האדמה הלחה.
הבטתי בבסיס שכאילו נחצב אל תוך גבעה תוך ניסיון לפגוע בה
פגיעה מינימלית - כהוזה.
איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. לא היה לי שמץ של מושג כמה שעות
עברו מתחילת השמירה, אך לא היה לי ספק כי כל נושאי המחשבה
האפשריים - מוצו.
החלטתי לעשות צעד אמיץ והבטתי בשעון. 17 דקות. התחוור לי,
למרות שמוחי טרם עיכל את פיסת המידע הזו, שעברו רק 17 דקות
מהרגע בו התחלתי את השמירה. הדלקתי סיגריה.

יש מין קטע כזה
כחל"ת, כלומר חייל ללא תכלית, שאתה נמצא במשהו "צבאי", ולפתע
אתה מתחיל לקחת בחשבון אפשרויות שעד שעות ספורות קודם לכן
הסתיר אותן מסך של ערפל מציאות סמיך.
"למה בעצם, לא קרבי?!"
הרי "אני יכול" ו"רק התחלתי" ו"שנה הבאה", ועוד מיני מחשבות
"מורעלות".
שכחתי כי יד המקרה, שהציבה אותי במיקום חיצוני יחיד במינו, בכל
זאת לא הצליחה להציל אותי מציפורני המנגנון.
הייתי שעון לאחור בכיסאי, מחזיק את הרובה עם יד על ההדק -
כשרגש האשם החל מחלחל לו לאיטו. בעודי תקוע בתצפית ללא אפשרות
להימלט, הוא שילח גרורות אל תוך רגליי, בטני וגבי התחתון.
"הנשק כל כך קל", חשבתי, וכבר התחלתי לחשב באופן לא לגמרי מודע
את הדברים שאוכל לעזבם בקלות ואת הדברים שיהיה עליי להסדיר
לפני שאחזור לעשות טירונות קרבית ומסלול, ולבסוף אהיה גם אני
"קרבי". את הספרים, המקומות, הפגישות והחוויות שאדחה בשנתיים
וחצי, אחליף בחוויה מיוחדת במינה. לשחק בצבא.
כמו ילדים במחבואים שמציעים לילד חדש להצטרף - והוא חוכך
בדעתו, אם להצטרף ל"משחק" ובכך לשנות את כל תפיסת עולמו או האם
להישאר כצופה מן הצד- כך עמדתי אני אל מול חווית
הטובים-רעים-קשיים-רגעים מיוחדים שניצבה לפניי, מחכה שאבחר
בה.

לצערי
ולצערו של כל מי שהזדהה עם דבריי הקודמים, לרגשותיי אלה לא
נמצא מזור ולא פתרון, וחלום ה"קרבי" נראה מעט מרוחק יותר כעת,
כשאני שכוב על הספה בדירתי החמימה - סיר מהביל של מרק אורז
בחלב חם מחכה לי על השולחן.
אך תחושת ההחמצה החייתית שלי, שמא אינני "חווה" מספיק, התחלפה
כשנזכרתי בחלק הראשון של המאמר, זה עם כל ההדגשות - והבנתי
שהדרך הנכונה היא לא "לחוות" כי אם "להבין".
היה זה לאחר זמן ממושך ביותר ללא ספק, שכן הצלחתי כבר לחשב את
מספרם המשוער של החורים בגדר - כשקרה אותו דבר מופלא, שהוכיח
מעל לכל ספק את גבריותי.
ישנם אנשים שמשרתים שירות קרבי של שלוש שנים ואפילו יותר, ועם
זאת לא יתקרבו לעולם לרמת הגבריות שאני מתהדר בה בזכות, שכן הם
הסתפקו בחווית הצבא בלבד ולא העמיקו חקר על מנת להבינו יותר.
עיניי שוטטו אז בחוסר מעש, מנסות להימלט מאותיות הברזל האדומות
הנוראות שקידמו את פני הבאים לבסיס: "ג'וערה". לפתע נתקלתי
במשפט שהיה רשום על החלק העליון של עמדת הש.ג.: "דבקות במשימה,
חתירה לניצחון". "דבקות במשימה, חתירה לניצחון". בהחלט, חשבתי
לעצמי. האם היה זה ביקור פתע של הרמטכ"ל שגרם למשפט הזה
להירשם, או שמא בדיחה גרועה של החבר'ה ביום שפצורים לבסיס?
"דבקות במשימה, חתירה לניצחון". ניסיתי בשארית כוחותיי לחבר את
המשפט הזה לעולמי. "דבקות במשימה" - ובכן זה ברור, עליי לדבוק
במשימת השמירה שהוטלה עליי.
"חתירה לניצחון". בהחלט. רגע. ניצחון על מי? מי!? מי יבוא לכאן
בשעה כזו? בכל שעה? אפילו השועלים מעדיפים להתרחק מהבסיס שכוח
האל הזה.
בתחילה הנחתי שלחייל קרבי  יהיה משפט זה נהיר ורלוונטי יותר,
אך מהר מאד הבנתי כי הדבר נכון רק משום שהדבר כרוך בסיכון חייו
של אותו חייל, או בתפקיד אליו שובץ או התגלגל.
"הרי גם חבריי הקרביים", חשבתי לעצמי, "מחכים לסוף השבוע כדי
לפשוט מעליהם את המדים ואת ה"דבקות" וה"חתירה".
"האין כולנו", הרהרתי, "האין כולנו רוצים רק לפשוט מעלינו את
המדים?"
כך נגלה לעיניי, ללא הכנה מוקדמת, האבסורד הגדול שטמון בצבא -
ואיזו שעה טובה יותר לגילוי אבסורד זה משעת השמירה? שהרי בה
מתחדד האבסורד בצורה תמציתית לאין שיעור ומופיע במלוא הדרו -
כאשר אתה שומר על גבולותיו של הכלא, בעוד אתה, למעשה, הינך זה
אשר כלוא בו!

המחשבות
על ללכת לקרבי המשיכו להטריד אותי בהמשך השמירה, אך כבר היו
מנותקות מן התחושה שכחל"ת איני עושה את המוטל עליי כ"גבר" ועוד
כ"גבר ישראלי קיבוצניק ללא בעיות בריאות".
ידעתי - יותר נכון, הרגשתי - כי הגעתי למקום אליו שואף להגיע
כל איש-דעת אמיתי, וכל גבר אמיתי, היודע כי גבריותו מתבססת על
מוחו ולא על גופו. ידעתי כי הבנתי את הצבא - וכך למעשה, הוכחה
גבריותי מעל לכל ספק וחוסר קונצנזוס. כל כך חזקה ובוטחת היא בי
כעת. אינני צריך לעשות יותר שימוש בשום מאמר של 10 עמודים על
מנת להוכיח אותה בשנית.

סוף