בניין..
בניין.?
משהו שמישהו בנה...
?
אזור מגורים...
?
אוסף לבנים, ברזל, עץ ובטון שחוברו יחדיו והונחו על הקרקע על
מנת להכיל בני אדם...

ראיתם פעם בניין?
אני בטוח שכן..
ובניין שקרס?
גם בזה אני בטוח (מעניין למה)
התהלכתם פעם בין ההריסות של בניין?
או אולי אני צריך להגיד... מה שהיה פעם בניין..
אני התהלכתי שם פעם... בין הריסות של מה שהיה פעם בניין
בניין שבו גרתי..
בניין שאהבתי..
התהלכתי בין אותן הריסות.. אותן פיסות מתכת מעוקמות אותן
חתיכות עץ שבורות... נראה היה שהמקום באבל...
אני מתהלך לאיטי בין ההריסות, ההריסות העצובות... גורלן נחתם..
הבניין נהרס.. הן גוססות
שקוע במחשבות התהלכתי כשלפתע תפשה את תשומת לבי פיסת ברזל
מעוקמת במקצת.. היא קראה לי
"אתה" היא אמרה, "כן, אתה שם", הסתכלתי אליה...
"אתה זוכר אותי ילד?", עניתי ב "כן" מהוסס.. לא בדיוק הכרתי
אותה...
"אני הייתי המעקה שהיית נתלה עליו כשהיית ילד" היא הזכירה לי,
"אהה, עכשיו אני נזכר... כן" חייכתי מעט, התכוונתי לשאול
לשלומה אבל המצב נראה לא מתאים
"הצלתי פעם את חייך" היא המשיכה, "באמת?" שאלתי..
"כן ילד, כשהיית בערך בן 8, שיחקת כדורגל בקומה השנייה של חדר
המדרגות... החלקת ונפלת וראשך פגע בי.."
נתתי בה מבט, כמנסה להיזכר.. האמת היא שזכרתי את היום ההוא
כאילו היה אתמול..
"כן, באותו זמן אתה בכית, אפילו קיללת אותי, לא הבנת שאם לא
הייתי שם, כדי שתפגע בי, כדי שתיפול עלי.. היית נופל מהקומה
השנייה.. כנראה אל מותך.."
הסתכלתי עליה מוכה תדהמה.. באמת לא הבנתי את זה..כל מה שיכולתי
להגיד היה "תודה" ואז הלכתי... בלי להגיד שלום...
חשבתי על אותה פיסת ברזל שהייתה המעקה שלי... חשבתי על האנשים
שבנו את הבניין..מה הם היו חושבים? כל העבודה הקשה שהם
השקיעו.. השעות הארוכות, הסיכון, החבלות שהן חלק מבנייתו של כל
בניין, האם הם היו כועסים? האם הם היו אבלים על הבניין שנהרס,
על הבניין אותו הם בנו, במין אבל של הורים על בנם...?
האם הם היו קוברים את ההריסות מתוך תחושת אחריות כמעט דתית?
או אולי ממחזרים את ההריסות לבניין או בניינים חדשים..?
"הריסות"...
פעם כל ההריסות הללו התקיימו תחת שם אחר.. "בניין"
והיום, לבנים... קורות... סיד.. ברזל...הכל לחוד, הכל כפי
שהיה פעם... לחוד
המעגל נסגר, מחומרי גלם בודדים, מאוסף של מרכיבים, לשלם אחד,
לבניין..ואז.. שוב לאוסף של מרכיבים.. וכל מה שנשאר הוא זיכרון
האחדות.. והשם בניין
מדרגות נפרדו ממדרגות, דלתות ממשקופים, קירות מרצפה, קומה
מקומה... וכולם עצובים... מתגעגעים..הם החלו לבד, ואז חוברו
להם יחדיו, חושלו, התרגלו.. הם הפכו לאחד... ונפרדו שוב
ועכשיו האחד גוסס.. נשארו רק רבים.. כשהזיכרון יעלם הבניין
ימות..
החלטתי להיפרד מכל מדרגה ומדרגה עליה דרכתי, מכל דלת עלי
דפקתי, מכל חלון אותו פתחתי וסגרתי..
וכולם נפרדו ממני בחזרה
ובעודי מתרחק מאותה ערמת הריסות גוססת, מאותו אוסף חומרים שהיה
פעם בניין..
הבנתי שבשבילי, אותם מרכיבים אהובים, לא היו סתם בניין..
הם היו דבר אחר...
בשבילי...
בית.

כמה קל להרוס..