תמיד חשבתי שאהבה זה גדול... שיש ניצוצות, וזיקוקים, שיש
נסיכים מושלמים על סוסים לבנים ושאני אנשא - רק לרובין הוד.
ואז גדלתי קצת, התחלתי להתאהב בכל מה שזז מסביב. חשבתי שהילד
של השכנים הוא בעצם הנסיך שלי ומאוחר יותר - שהבחור מהשכבה
מעליי הוא האידיאל שלי בתחפושת.
למעשה, עדיין נטועות בי המחשבות האלה... אני עדיין מתאהבת,
מאבדת את הראש ושוקעת בהערצה עיוורת ועמוקה - לכל מי שמתקרב
לסיפורים האלה, שרקמתי לעצמי בראש.
ולפי כל החוקים - אם אני לא יכולה להשיג אותו, הוא יהיה שווה
יותר.
אז אימצתי לעצמי דרך פעולה מאוד מקורית, לי - יש ידידים.
ידידים, אצלי, הם ב-99% - אנשים שרציתי, אך לא יכולתי להשיג.
לאט לאט ההערצה דועכת, ואני מתחילה להתרגל לרעיון שגם הם,
הגיבורים שלי, אנושיים. מהר מאוד הם מתחילים לדבר איתי על בנות
(תמיד אמרו לי שאני איזה סוג מוזר של טומבוי...) וגם אם לפעמים
אני נאלצת לעקם את האף בחיוך, אני תמיד נשארת דני המתוקה,
שכולם אוהבים אותה ואפשר לדבר איתה על כל דבר שבעולם.

כמובן, שבין הערצה להערצה, אני מדי פעם אוהבת. לא מתאהבת, אלא
אוהבת. אבל אז, אני פתאום רואה חסרונות... הנסיכים לא מאוד
נסיכיים, הם לא רומנטים-שרמנטים-חלקלקים כמו בסרטים. ואז אני
שואלת את עצמי - מה את רוצה?

כי מצד אחד - אני לא יכולה שלא להימשך לאידיאל שלי... מצד שני?
אין צד שני.
לא, יש. מצד שני צריך להתפשר. לא כל הבנים הם נסיכים ובטח אני,
בטח גם אני לא ממש נסיכה לרב האנשים.
אז מתפשרים? אז משאירים את הכל בצד והולכים עם מה שיש?
ומה קורה כשמגיע האידיאל הבלתי מושג?

אז אני לא יודעת אם צריך להתפשר או לא... עדיין לא החלטתי...
אומרים שכן, שזו דרכו של אדם. אבל אני - אני אף פעם לא אהבתי
להתפשר, בטח שלא את דרכו של אדם (היו שם אבנים עקומות
כאלה...).
אבל זאת לא הנקודה... רציתי לספר לכם אגדה. כי גם אם מתפשרים,
זה כיף לפעמים - להסתכל על הסיפור המושלם... לקוות לאחד כזה,
ואם אין עוד מה לקוות - פשוט להשוות ולגלות - שלכל אחד יש
סיפור מושלם כזה, במידה זו או אחרת... סיפור מושלם בשבילו.