היא הלכה לבד בלילה. בלי חששות. בעולם שלה דברים כאלה לא
קורים. בעולם שלה כולם טובים.
צעדים מאחוריה. היא בטח סתם מדמיינת. מישהו צוחק. היא מסתובבת.
כלום.
הביתה. זה כל מה שהיא רצתה. אבל הבית עוד כמה רחובות מכאן.
היא רצה. מישהו מאחוריה. לרוץ. רק לא לעצור. אסור לך לעצור.
רוצי. הצעדים מתקרבים, היא מגבירה את הקצב. הוא לא מרפה ואז -
חבטה.
היא על הרצפה. חשוך. קר. מנסה להתרומם אבל הוא כבר מעליה. מנסה
להתנגד אבל היא קפואה. תצעקי! כלום... כאילו שמישהו חתך את
מיתרי קולה.
הדמעות יוצאות מעצמן, בשקט. היא לא מאמינה. הוא צוחק.
אורות מסנוורים אותה. מכונית. הישועה שלה. פתאום היא מצליחה
להוציא קול חרישי מגרונה אבל הוא ממהר וחוסם את פיה. היא
בועטת, דוחפת. רק שילך כבר.
הוא שולף סכין ומקרב אותו לפניה. "את לא תרצי שאני אהרוס לך את
היופי הכל כך תמים הזה שלך, נכון?" הוא לוחש.
הדמעות פורצות. חושך. הישועה נעלמה. הוא צוחק. צחוק מרושע.
עכשיו היא כבר לא בוכה, עכשיו היא רוצה נקמה.
בזוית העין היא רואה אבן. היא לא חושבת. מושיטה יד ואוחזת
באבן. חכי לרגע הנכון. עכשיו היא בשליטה, לפחות כך היא חשבה.
מכה בראש. הוא מתעשת מהר ואוחז בה. הפחד משתק.
שוב הסכין נשלף. הוא צוחק. מקרב את הסכין לפניה, קרוב-קרוב.
היא מתחננת, רק לא בפנים. הוא צוחק. קרוב יותר. הדמעות חונקות
אותה כשהיא עוצמת את עיניה ומנסה לזכור כל פרט בפניה. קרוב
יותר. קרוב מדי. דם. היא צורחת. והוא צוחק, זורק אותה על הרצפה
והולך.
הביתה. זה כל מה שהיא רצתה. היא צופה בו נעלם בחשכה ורק הצחוק
ממשיך להדהד בראשה.