fade in.
אני יוצאת בריצה, שוב איחור מטורף. לא מסתכלת לשום כיוון, רק
רצה.
המזג אוויר קריר, לא יותר מדי, אבל הגוונים השולטים בחוץ נוטים
לאפור והנופים חולפים על פניי כמו תמונה מרוחה.
לא אכפת לי שהחולצה מקומטת, ושעוד רגע אני אשפוך את כל הקפה
שלי על עצמי, ושהשיער שלי נראה כאילו רק לפני דקות ספורות
התחשמלתי.
אסור לי לאחר שוב, עוד איחור אחד ואני מפוטרת. הלך עליי.
פתאום מתנגשת במשהו, בעודי סוגרת את הרצועה של שעון היד.
קצת שלומיאלי מצידי, אני יודעת, אבל זה קורה לי כשאני ממהרת,
וכשהאוזניות של הדיסקמן מחוברות לי לאוזניים, ועוד בוקר.
נו, מרחפת. כזו אני וכזו תמיד הייתי.
אני מרימה מבט חוקר כדי לבדוק במה נכנסתי, כי אם זה עץ, אני
מניחה שהסובבים ברחוב יצחקו עליי אם אומר עכשיו סליחה.

"מה הסיכויים שקוראים לך דני?" אני מסתכלת לבחור הגבוה שניצב
מולי בעיניים ושואלת בטון קצת חושש.
הוא שותק לשניה, ואז אומר "כמו הסיכויים שלך קוראים ליה..."
ומחייך אליי.
אני מחייכת חיוך גדול בחזרה, כמו אלו שהיה גורם לי עוד בימי
התיכון, מרגישה איך מתעוררים בי בלב מקומות שנרדמו כבר עם
השנים והספקתי לשכוח מקיומם.

ונדמה שהעולם פשוט עוצר ממלאכתו, הרוחב הסואן והרועש נודם
פתאום בבת אחת, תקתוקי השעון לא גורמים לי לרוץ בלחיים סמוקות
ולנסות לאחר כמה שפחות.
אני עומדת שם, מסתכלת עליו והוא עליי.
מחייכים, בלי לומר מילה.
fade out.