פעם הייתי דובי נאהב,
דובי אוהב.
פרווה חלקה ונעימה, עיניים נוצצות וידיים שתמיד פתוחות
לחיבוק.

היא אהבה אותי.
חיבקה אותי כשהיה לה עצוב,
נרדמה כשאני עטוף בין זרועותיה.
שיתפה אותי במה שטוב, במה שרע.
הייתי החבר הכי נאמן, שתמיד שם, עם ידיים שתמיד פתוחות
לחיבוק.

עד שיום אחד, הרע ביותר קרה.
ראיתי אותו על מיטתה,
כל כך מבריק ורענן, כל כך רך ונעים.
דובי חדש,
שמחייך אלי מלמעלה,
ואני זרוק על הרצפה בצורה מגוחכת,
עם ידיים שפתוחות לחיבוק.

ומאותו יום,
נעלמו החיבוקים, נעלמו החיוכים, נעלמו הרגעים של ביחד.
הרגעים שבשבילם כל דובי קיים.

פתאום לאורו של יום חדש,
הרגשתי מגע יד שמרים אותי.
מגע יד שכבר שכחתי את תחושתו.
אולי אני אחזור שוב למיטה, אולי אחזור שוב לראותה.

אך לפתע נשמטתי מאותה היד,
אל תוך ערמה של אשפה.
מצאתי את עצמי תחת שמש יוקדת,
עם לכלוך וזוהמה מסביב.
ועם ידיים, שפתוחות לחיבוק.

עברו ימים, עברו עוד לילות.
הרוח מנשבת, מעיפה אותי מרחוב לרחוב.
אני דובי מרופט, עם עיניים מאובקות, עם כמה קרעים,
ועם ידיים,
שכנראה לא ירגישו עוד תחושתו של חיבוק.