והנה היא שוב קמה בבוקר, מחייכת לעולם את אותו חיוך עגום כפי
שהיא מחייכת כל הזמן.
כולם תמיד אמרו לה עד כמה היא יפה, עד כמה החיוך שלה יפה, עד
כמה היא נראית טוב.
בנים התחילו איתה ללא הפסקה,
וחברות היו לה בשפע מהיום הראשון בו נכנסה לגן.
תמיד עשתה מהכל ובהצלחה, היה לה חשוב להספיק את הכל, היא רקדה
עשר שעות בשבוע, ניגנה חמש, דאגה להיות במגמה למוסיקה ועם זאת
להספיק ללמוד ולהוציא ציון לא נמוך מ-85. היא ידעה לפנות את
הזמן לחברים, ולהישאר אהובה על כולם.
עם משפחתה הייתה בקשרים נהדרים.
תמיד נראתה לעולם ככליל השלמות,
אהובה,
יפה,
חייכנית,
רקדנית,
מנגנת,
תלמידה טובה,
משפחה מושלמת.
מי יכל לתאר את התסכול הרב שמסתתר מאחורי החיוך העגום הזה שהיה
מרוח על פניה כל הזמן?
כי כאשר היא חזרה הביתה, היא היתה מסתכלת במראה עם עיניים
דומעות,
נשקלת על המשקל שהראה קילו פחות מהיום הקודם, ובכל זאת הדמעות
זולגות.
פתחה את המקרר וסגרה אותו, פתחה שוב וסגרה שוב, עד שלבסוף
הוציאה מים ושתתה רק אותם.
היא הלכה בכל יום לישון על קיבה ריקה, מרוצה מקרקור הבטן. או
על קיבה מפוצצת עם דמעות בעיניים על כך שהפסידה את המלחמה
באותו היום. היא שנאה את האדם שהיא. היא נגעלה מבבואתה המשתקפת
לה בחזרה מן המראה, היא סבלה מהמספר שאותו הראה המשקל בכל פעם,
ונרתעה מכמות האוכל ששכבה לה שם במקרר.
היא סבלה בכל יום מאותה ריקנות אדירה שפקדה אותה בכל שניה,
דקה, שעה. ריקנות שהזכירה לה עד כמה היא לא נהנית מן הדברים
שהיא עושה. עד כמה היא לא מתחברת לחברות שלה יותר. ועד כמה היא
לא רוצה להמשיך לחיות.

והעולם... תמיד התייחס אליה ככליל השלמות.

כליל השלמות, הא?