היו אלה קרני השמש הראשונות שהסתננו מבעד לחלון, ולא צלילו
הצורמני של השעון המעורר, שהעירו את יובל משנתו. הוא מצמץ
בעיניו, התהפך בכבדות והביט בחיוך קלוש אל הזוהר הבהיר של
הבוקר שניבט מן החלון. בימים כסדרם הוא היה מתעצבן על שעת
השינה היקרה שנגזלה ממנו, אולם באותו בוקר חיוור הוא התעלם
מקורי העייפות והביט מוקסם אל הזריחה. הוא ידע היטב שלא יזכה
לראות עוד זריחות רבות. שעתו הלכה וקרבה.
היו אלה הכאבים האיומים הללו שוב. יובל התפתל בייסורים, חש
אותם קורעים את בטנו ואת חזהו כפגיונות חדים, מושחזים, הדוקרים
אותו שוב ושוב ללא רחמים. כל הלילה הוא נאבק בהם, מתעוות וזועק
ללא קול, מתחנן לישועה. אך יותר מהמכאובים העזים ייסרה אותו
החרדה, סיכות דקות וחדות שננעצו בלבו ובנשמתו. הידיעה כי סופו
קרב.
ככל מתבגר, יובל חשב הרבה על המוות. הוא מעולם לא שקל ברצינות
להתאבד (למרות שבמקרים רבים האופציה הזו נראתה לו מזמינה),
אולם הוא תהה רבות מה באמת קורה ב"עולם שכולו טוב" שאליו
הולכים המתים. כחובב ספרי/ סרטי אימה מושבע, הוא כבר שמע או
קרא כל תיאוריה אפשרית לגבי המאורע הבטוח היחיד בחייו של אדם.
אולם זה דבר אחד לראות חבורה של שלדים נרקבים רודפים אחרי נערה
היסטרית במרתון סרטי אימה בסופשבוע, ודבר אחר לגמרי להפנים את
הידיעה הבלתי נתפסת שאתה הולך למות.
במאמץ על אנושי, יובל התרומם מהמיטה, כשכאביו האיומים וגופו
הרועד בפאניקה מפתים אותו לא לעזוב את המקלט הבטוח. אולם הוא
התרומם על רגליו באנחה כבדה, לבש בגמלוניות את בגדיו על גופו
החיוור והשדוף, שתה כוס שוקו עם עוגיות, נעל נעלי ספורט, לקח
את תיקו ויצא מהבית, למרות שעל מנת להגיע בזמן לבית הספר הוא
היה יכול לצאת שעה מאוחר יותר. למען האמת, בהתחשב במצבו הוא
היה יכול בכלל להישאר בבית מעתה ועד הסוף. אולם עד שהוא יתחיל
לעבור טיפולים אינטנסיביים, הוא העדיף לנהל חיים נורמליים,
וליידע כמה שפחות אנשים בדבר מחלתו. יובל לא רצה שירחמו עליו.

באוטובוס תקפו אותו הכאבים שנית. הוא כיווץ את פניו על מנת
להימנע מלזעוק, והבעת הייסורים העזה שעטה גרמה לגברת הקשישה
שישבה במושב שמולו להביט בו בחמלה. הוא נאנח, שקע במושבו והביט
מבעד לחלון אל המראות החולפים. עוד מעט, המראות היחידים שיצפה
בהם יהיו האחיות והקירות הלבנים של בית החולים. המחשבה העגומה
הזו העסיקה אותו כל הדרך לבית הספר.
כמה מחבריו כבר היו בכיתה כשהוא נכנס. הוא שוחח וצחק עמם, מנסה
בכל כוחו את דקירות הקנאה שאחזו בו, מתווספות לדקירות הכאב.
מאז ומתמיד הוא היה שונה מכל חבריו. הם היו גדולים, תמירים,
שזופים וחסונים, ואילו הוא תמיד היה קטן לגילו, נמוך, צנום
וחיוור כמת. הם נהגו להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע במכון
כושר, לשחות, לגלוש בים ולשחק כדורגל. הוא, לעומת זאת, כמעט
התעלף לאחר חמש בריכות או רבע שעה על אחד מהמכשירים האימתניים
בחדר הכושר. בכדורגל הוא היה גרוע, ובכל פעם שהלך לים, עורו
הלבן נשרף, האדים והתקלף. אכן, מאז ומתמיד היה יובל נער חולני.
בכל פעם שפשטה באזור מגוריו מחלה מדבקת - הוא תמיד היה מבין
החולים הראשונים, והאחרון שהחלים. יובל לא הצליח לזכור תקופה
בחייו בה הוא היה בריא לחלוטין. בחורף תמיד סבל מהצטננויות,
שיעולים ודלקות, ובקיץ מכאבי ראש בלתי פוסקים, כוויות ובעיות
עיכול. בשל חולשתו, הוא לא היה מסוגל לבצע שום פעילות גופנית,
ואף לא יכול היה לצאת לטיולים, מכיוון ששינוי קל לרעה בתנאים
הסניטריים סביבו השפיע מייד על קיבתו הרגישה. כל בילוי מוגזם
מדי הסתיים בשפעת, וכל חוסר שינה נגמר בשכיבה של יומיים בבית,
ללא יכולת לקום מן המיטה. אולם כל אלה היו כזוטות בעיניו לעומת
המצב הנוכחי. הוא החלים מן השפעות, הדלקות וכל שאר המחלות, ואף
סימני הכוויות נעלמו מעל עורו, אולם הוא היה בטוח כמעט לחלוטין
שלא יצליח להחלים ממחלת הסרטן.
חבריו, תוך כדי צחוק, דחפו אותו קלות והקניטו אותו על חולשתו
הפיזית. מעניין מה היו אומרים לו ידעו, חשב יובל במרירות. הוא
העדיף לא לחשוב על כך.
כל אותו היום עבר עליו כחלום. הוא לא הצליח להתרכז בשיעורים,
או, בעצם, בכל דבר אחר. הדבר היחיד שנדמה לו ממשי היה הכאב,
הולך ומתגבר ומאיים לשסע את גופו חסר התועלת, והחרדה, שהטריפה
את נפשו, מסרבת להעניק לו ולו רגע אחד של שלווה, חוסמת את פתח
המילוט שלו לעולם מלא החיים. הזיכרון הברור היחיד שלו מאותו
היום, היה השיעור החופשי אותו ניצלו הבנים למשחק כדורגל.
כאמור, יובל מעולם לא היה טוב במשחק הזה, וכאביו העזים בהחלט
סייעו לחוסר הכשרון הבסיסי שלו. למרות זאת, על מנת שלא להיבדל
מהשאר הוא הצטרף אליהם במגרש. הבנים, שחיבבו אותו ולא רצו
לנדות אותו, הציבו אותו בשער, מקום בו האמינו שיעשה הכי פחות
נזק. אולם הכדור חלף שוב ושוב מבעד לידיו ולרגליו המגושמות,
מתגרה בו, כמו לועג לו על חוסר יכולתו. לאחר הניצחון הסוחף של
הקבוצה היריבה, לעגו לו הבנים, מפטירים לעברו משפטים שעיקרם
היה שגם עם המורה הקשישה והצולעת להיסטוריה הייתה מנסה להבקיע
גול יובל לא היה מצליח לחסום אותו, ושנוכחותו של יובל בקבוצה
אחת מקנה אוטומטית ניצחון לקבוצה השניה. בדרך כלל, יובל היה
נפגע מהערות אלו, אף שלעולם לא הראה זאת, והיה מחזיר הקנטות
משלו ללועגים, שכן למרות גופו החלש, לשונו הייתה לעתים שנונה
מאוד. אולם באותו יום סהרורי, יובל אף לא שמע את ההקנטות,
וקיבל אותן בשוויון נפש כזה שחבריו תהו בינם לבין עצמם האם
חומרים כימיים מסוימים מעורבים בעניין. יובל מצדו הביט בהם,
בוחן כל פרט ופרט בגופיהם הבריאים והחסונים. כמה הייתי רוצה
להיות כמותם, חשב. להם יש עתיד שממתין להם. הם יסיימו תיכון,
ילכו לצבא, לאוניברסיטה ולעבודה, יתחילו עם בחורות, יבלו,
יתחתנו ויולידו ילדים. ואני? אני אגסוס באיטיות ובייסורים
ואמות, לפני שאגיע ליום הולדתי השמונה עשר. מחשבה זו הובילה
בעקבותיה גל של כאבים, ויובל בלע את רוקו וסבל בשקט. זוהי רק
ההתחלה, חשב. מחלת הסרטן האיומה תביא עמה ייסורים רבים נוספים.

בדרך הביתה, בעודו משרך את רגליו לעבר תחנת האוטובוס, הוא ראה
לפניו את רונה ואודי, פוסעים מחובקים ומצחקקים. הוא השפיל את
עיניו. אודי היה אחד מחבריו הטובים ביותר של יובל, בחור שרירי,
חסון ונאה. רונה, אחת הבנות היפות ביותר בכיתה, הייתה חברתו
כבר כמעט חצי שנה, והאהבה עדיין פורחת. למרות שיובל הסתובב
הרבה עם הזוג המאושר והתרגל לראותם יחדיו, באותו הרגע, בראותו
אותם מחובקים ומתגפפים, נצבט לבו. לו, ליובל, לא הייתה אף פעם
חברה. מחלותיו התכופות לא הותירו לו זמן רב מדי לבילויים, ובשל
מראהו הכחוש, החיוור והחולני מרבית הנערות לא נמשכו אליו. ועתה
הוא ימות בייסורים לפני שהספיק להתאהב או לנשק לשפתי נערה,
ימות מבלי לחוש את התחושה הנפלאה הזו של פרפרים בבטן שכולם
דיברו עליה. בהביטו בזוג שלפניו, הוא דמיין אותם בעוד כמה
שנים, נוסעים למסיבה במכוניתו החדשה של אודי, שערה הנחושתי של
רונה מתנופף ברוח, בעוד גופתו של יובל נרקבת לאיטה בקברו.
הוא הסיט את פניו מהם ודמיין את הלווייתו שלו. אמו בוכה, אחותו
הקטנה היסטרית, פניו של אביו קודרים ואחיו הגדול, במדי צבא,
מנסה להסתיר את דמעותיו. מוריו בוודאי יספרו שהוא היה תלמיד
נפלא, וחבריו יאמרו שלמרות שהוא לא ידע לשחק כדורגל הוא היה
אחלה של בנאדם. הוא דמיין את אודי ורונה עומדים ליד קברו,
עצובים ואבלים, אך תוך זמן קצר הם ישכחו אותו, הם וכל שאר
מכריו וידידיו. הם ימשיכו בחייהם כרגיל ולו כבר לא יהיה חלק
בהם, הוא לא יהיה דבר בעיניהם מלבד תמונה ישנה ומטושטשת של נער
שפעם הכירו, ועתה הוא אינו עוד.
בבית לא היה יכול לאכול כמעט דבר, למרות הפצרותיה של אמו. לאחר
מקלחת קצרה הוא מיהר לצאת מהבית על מנת להגיע לרופא, אליו קבע
תור יום לפני-כן. הוא המתין זמן רב בחדר ההמתנה, דרוך מתוח
ומתפתל מכאבים, עד שהגיע תורו. הרופא שלו היה בדרך כלל אדם
חביב ורגוע, אולם בעת שיובל נכנס לחדרו הוא נראה חסר סבלנות.
יובל סיפר לרופא על מכאוביו האחרונים, מהם סבל בחריפות כבר
מספר ימים. הרופא בדק אותו, רשם מספר דברים בפנקסו, ולאחר מכן
הביט בו במבט חודר. הנה זה מגיע, חשב יובל, גופו רועד מפחד.
הבשורה האיומה.
"מה יש לי?" הוא שאל בחשש, ידיו לופתות בחוזקה את ברכיו.
הרופא כיווץ את גבותיו. "כיווץ שרירים, ככל הנראה. עשית פעילות
מאומצת לאחרונה?"
לבו של יובל התהפך באוויר, וגרונו יבש. הוא כמעט ולא הצליח
לדבר מרוב הקלה, אך למרות זאת אמר בשקט: "לא... אני לא עוסק
בספורט."
אולם אז הוא נזכר, כמו היה זה לפני שנים רבות, שלפני פחות
משבוע הוא היה אצל אודי כדי להתכונן למבחן בספרות, ואודי לעג
לו שוב על חולשתו. על מנת להוכיח לו שגם הוא מסוגל, ניסה יובל
לעשות מאה שכיבות שמיכה, אולם נשבר אחרי שלושים.
הוא סיפר על כך לרופא.
"ואתה מתפלא שכואב לך?" חייך הרופא, "אם אינך עוסק בכלל
בספורט, ובבת אחת אתה מחליט לעשות כל כך הרבה שכיבות שמיכה,
הגוף שלך מגיב על המאמץ. כדאי לך להתאמן יותר, ואז לא תישבר
מכל מאמץ קטן."
ברעד ובבושה, מלמל יובל משפט המגלה את חששו שהוא חולה בסרטן.
"מה פתאום?!" גיחך הרופא, "בפעם החמישית, בחור צעיר, הגוף שלך
לא מושלם, וכמו כל מכונה יש גם בו תקלות בלתי מזיקות מדי פעם.
לא כל כאב הוא סרטן. חבל שאתה מטריד את עצמך כל כך. כשהייתי
בגילך חשבתי רק על בחורות ומכוניות ספורט."
יובל הודה לרופא ויצא. הוא חש מסוחרר בעודו יוצא אל אוויר
האביב החמים. הוא היה מאושר כפי שלא היה זה זמן רב. נדמה היה
לו שהעולם מתפרץ לעברו מכל עבריו, עוטף אותו, אופף אותו.
הכאבים אומנם לא נעלמו, אך נדמו עתה שוליים, כמעט בלתי
מורגשים. הוא יחיה!
אך מבעד לאושרו המשונה של יובל לאחר שחרורו מחרדותיו הפתטיות,
הוא לא הבחין שהוא באמת חולה, חולה במחלה טורדנית במיוחד שמנעה
ממנו שינה בלילות, הרעידה את גופו ושטפה את לבו בחרדות לא
הגיוניות. נכון, המחלה לא תהרוג אותו, אך היא בהחלט תהפוך את
חייו לקשים יותר.  

מוקדש לכל ההיפוכונדרים באשר הם...