"אז מה?" הוא שאל בלחישה איטית, מתגלגלת. "מאז, לא עשית את זה
שוב?"
"לא," היא לחשה בתשובה. היא הזדקפה בגאווה, אולם עיניה התחמקו,
מנסות להביט בכל דבר, בספסל, בשמיים השחורים, בירח המלא הזורח
בחוצפה, רק לא בעיניים המלגלגות של בן זוגה לשיחה.
"מעניין..." הוא מלמל, מסדר את שערו בשחצנות האופיינית לנער
מתבגר. "לפעמים אני עוד חושב על זה, את יודעת. כל כך קטנים
היינו. בני שבע, לא?" הוא צחק, מנסה להישמע קליל, אולם צחוקו
נשמע לה ציני ואכזרי. "ראינו מבוגרים מתנשקים בסדרות טלוויזיה,
ורצינו גם."
עתה היא עצמה את עיניה, ממאנת להביט אף בירח הבהיר כל כך, עגול
כל כך, המתנוסס לו בשמיים.
"בסך הכל," הוא המשיך, מתעלם משתיקתה, "לא עשינו שום דבר רע.
רק רצינו לנסות. נכון?"
"נכון," היא לחשה, אולם לחישתה כמעט ונבלעה ברוח הקרירה. הפעם
היה תורה לצחוק צחוק ציני, אך היא עשתה זאת בלבה. שום דבר רע,
חשבה, נזכרת בלילות שטופים רגשי אשמה וכאב, שהתמשכו עד אין קץ
ברגע שהייתה מבוגרת מספיק להבין את המשמעות של מעשיה.
"אני כבר עשיתי את זה שוב," הוא אמר בגאווה. "עם יותר מאחת.
היו לי כמה חברות."
מאוחר יותר, כשתשחזר שיחה זו בינה לבין עצמה לאחר שנים, תחשוב
כמה פתטי הוא היה, נער בן שלוש עשרה המתלהב מניסיונו עם בנות.
אולם עתה יכלה לחשוב רק על חוסר ניסיונה שלה, על הריקנות
שהתמלאה בספרים רומנטיים ובזיכרון אחד, עמום, אפוף רגשות
אשמה.
"נחמד לך," היא אמרה, מחייכת קלושות.
"למה עוד לא היה לך חבר?" הוא שאל, בטון פולשני ומציק.
"אני חושבת שאני צעירה מדי בשביל זה," היא משכה בכתפיה, "גיל
שלוש עשרה זה מוקדם מדי. יהיה לי מספיק זמן בשביל זה כשאני
אגיע לתיכון."
אבל לא צעירה מדי בכדי לחלום, כך ידעה. עולמה נשזר בספרים
ובסרטים רומנטיים, ברעיונות ובתשוקות. בשבילה, הירח המלא לא
היה סמל לאימה אלא לתקווה, תקווה לאהבה ולאושר. היא ראתה בדיוק
את גיבור החלומות שלה, ניצב אל מול עיניה, שערו הרך מכסה מעט
את עיניו, פניו המבוישות מעט מחייכות חצי חיוך. לא הנער הזר
למחצה השחצן הזה, בעל העיניים הציניות, שיושב לצדה מול הירח
המלא בסיטואציה שעליה חלמה פעמים כה רבות. כמה זה אירוני,
חשבה. כמה אירוני.
"מה פתאום צעירה מדי," הוא קבע בהחלטיות, "לרוב הבנות בכיתה
שלי כבר היה חבר, והן לא מפותחות כמוך."
היא הסמיקה, יותר מכעס מאשר מבושה. נשיותה המלבלבת לא הייתה
בעיניה נושא לבדיחות. "תפסיק עם זה."
"למה? אני חושב שאת צריכה להיות גאה, לא להתבייש," הוא טען.
הוא זע במקומו. "חוץ מזה, לפחות את לא יכולה להגיד שעוד לא
התנשקת."
עתה, צחוקה הציני שטף את עיניה כגל. ואתה? שאלה בלבה במרדנות.
אתה מספר לחברייך מתי ועם מי הייתה הנשיקה הראשונה שלך? כי אם
כן, אתה מעוות לחלוטין. בחלומותיה פינטזה תמיד על הנשיקה
הראשונה, היא דמיינה את המוסיקה הרכה שתתנגן ברקע, את המבט
השביר על פניו בשעה שיתקרב אליה, את מגע שפתיו. היא הייתה
מתעוררת מכל הפנטזיות האלה, נזכרת שטכנית לפחות הנשיקה הראשונה
שלה כבר התרחשה, וממש לא כמו בחלומות. יותר מדי מוקדם, מגעיל
בטירוף, מעוות, והכי גרוע - אתו.  
"יש ירח מלא," הוא גיחך, "בנות תמיד חושבות שזה רומנטי."
גם אני, חשבה. אבל לא אתך. לא אתך.
לפתע נפנתה אליו, מתייצבת אל מול פחדיה והביטה ישר אל תוך
עיניו המתנשאות, המלגלגות. לאחר מכן מבטה נדד אל שפתיו. היא
עוד זכרה - ממרחק של כמעט שש שנים - את מגע שפתיו הלא רצוי, את
לשונו המבחילה התרה בפיה. ושוב עברה בראשה המחשבה שהציקה לה
במשך זמן רב כל כך. מדוע לא אמרה לא? מדוע נכנעה לו, נתנה לו
לסחוף אותה למשחק ילדים מפוקפק כל כך, שהגעיל אותה כל כך? היא,
שגם בגיל שלוש עשרה הייתה גאה ובטוחה, התקשתה לסבול את המחשבה
שהייתה פעם כה מושפלת, כה כנועה.
גם אם זה היה בגיל שבע.
"בוא נחזור," היא אמרה, קולה מתחזק, הירח מאיר את פניה הגאות.
"יתחילו לדאוג לנו."
היא זקפה את צווארה וקמה מן הספסל, והוא קם בעקבותיה. הם הלכו
לאיטם, מתרחקים מן הספסל בשתיקה, גבם אל הירח המלא, כשלפתע,
הוא כרך את זרועו סביב כתפיה. היא סילקה את זרועו בהחלטיות.
"את יכולה לתת לי לעשות זאת, את יודעת," הוא אמר, החיוך הציני,
אותו כה שנאה, מעוות שוב את פניו. "אחרי הכל, אני בן דוד
שלך."
מילותיו האירוניות כל כך הוטחו בה ככדור.
"כן," היא אמרה, מביטה בו ארוכות, בפנים חתומות. "נכון." היא
הפנתה לו את גבה והתרחקה משם במהירות, הרחק ממנו ומהירח המלא,
שהוסיף לזרוח בבהירות בשמיים, צוחק עליה, צוחק עליהם.