כותב לך שירים ואלייך מדבר
מספר על הרגשות ועל איך זה מנקר
על איך אני מנסה ושום דבר לא עוזר
מנסה להפסיק, אבל הניגון עוד חוזר

אותו ניגון עתיק, שקיים מאז תחילת הזמן
אותו סיפור דביק, שבלעדיו לא היינו כאן
אותה רוח שנושבת, רק במקומות אחרים
עוברת בכל מקום, בין מכרים ובין זרים

אין לי שאלות, נמאס לי לשאול, רוצה קצת לנוח
רוצה להיות קצת יציב ולא לזוז רק על פי כיוון אותה הרוח
להיות מסוגל לשבת, ולכתוב משהו שסוף כל סוף אינו מרוח
לשבת, רק אני ועצמי, ולמלא דף חלק פתוח

למלא דף, בלי קיטש, ויותר מזה, בלי לחשוב
להפסיק לטחון מים, להפסיק, פשוט לעזוב
כל כך הרבה רעיונות יש לי, אז מה כל כך קשה לשבת ולכתוב
רק בשבילי, בשביל עצמי, לא להרגיש כלפי אף אחד שום חוב

יש לי כל כך הרבה רעיונות, אבל איכשהו הכל תמיד מתחיל ונגמר
בך
כל כך הרבה מחשבות שונות, כל כך חבל שילכו לפח
כל כך הרבה פוטנציאל, לשירים וסיפורים, ללהפוך להיות כותב
מוערך
אבל איכשהו הכל קשור בך, וכל השאר הצידה מושלך

בטוחני שיום יבוא, והדברים פשוט יצאו החוצה מעצמם
כמו מסיר רותח, יקפצו החוצה ויכתבו את דרכם לעולם
יעלו גבוה ככל יכולתם, כאשר אני רק סולם
סוג של כלי או אמצעי, בעזרתו ייצאו אחד אחד כולם
יום יבוא ואוכל להגיד בקול רם, שחובי לעולם הזה שולם