"את תהיי אנורקטית בסוף, רותם!"
כן, בטח, רק אני. כמה פעמים כבר שמעתי את זה.
הצחקתם אותי.
יודעים מה?
הלוואי.

זה לא שאני חושבת שאני שמנה, מה פתאום! אני לא שמנה, אני סתם
לא שלמה עם עצמי.
זה לא שאני לא אוכלת, בוודאי שאני אוכלת, אני סתם שומרת כי אני
בדיאטה.
זה לא שאני מקיאה כי אני נגעלת מאוכל, זאת סתם בחילה רגילה.
זה לא שאני מרגישה לבד כי אנשים סביבי אוכלים, פשוט אף אחד לא
מצליח להבין.
זה לא שאני משקרת למישהו, אני סתם לא רעבה אז האוכל לפח נזרק.
זה לא שאני סופרת קלוריות, אני פשוט אוכלת מבוקר.
זה לא שקרקור הבטן מביא לי סיפוק, אני סתם לא מרגישה אותו.
זה לא שעובר עליי משהו, אני רק רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמי,
כי עכשיו אני לא מרגישה טוב בכלל...

איך אפשר לחיות עם כל-כך הרבה שקרים ביום אחד?

כי כן, אני כן חושבת שאני שמנה,
וכן, אני לא רוצה לאכול,
אני כן מקיאה כי אני נגעלת,
ואני כן לבד כי מרתיע אותי להיות ליד אנשים שאוכלים,
כי אני כן משקרת, וכן אני סופרת קלוריות,
וקרקור הבטן כן מביא לי סיפוק אדיר,
ועובר עליי משהו, משהו גדול,
ולמרות שכולם מנסים להבין, אף אחד לא באמת יכול.
אבל רותם, את לא באמת חושבת שאת שמנה,
זאת סתם תחושה נורמלית,
תחושה נורמלית של מישהי שרוצה להיות שלמה עם עצמה.

"רותם, את אנורקטית!"
אני?!
אנורקטית?!
מה פתאום!
יודעים מה?
הלוואי.