נולדה להם לא מכבר בתם השניה, וטרם התחילה, הוא אומר, לשעשע את
לשונה באימוני השפה. אישתו, שבה בסערה לתוך חייה ועקרה מאלו
הקודמים, אהבה את השתים אהבת נפש, והייתה בטוחה בצדקת דרכה
שתמנע מהן להתגלגל ולהיפרץ, כמו הדור ההוא. הגדולה, בת השש,
היא המלאך שלו, בכורתו, בה התגלם עבורו סוד הבריאה. הדבר שהיכה
בו יותר מכל, הן אצבעותיה הקטנות, עדינות ועירניות כמו מחושים
של איזו חיה דמיונית שניצתה בלבו. שעות היה יושב קשוב על הספה
בסלון החשוך, ראשה ספון בקערורית בין סנטרו לצווארו. היא הייתה
צורחת ומייללת בזרועותיו. זהו בכי ילדים, אמר לי, אי אפשר
לעשות דבר כנגד זה, והסיט להרף את עיניו ממני.
כאשר בשלה, ועזבה את חיק אביה, החלה להתנהג בפזיזות יתירה
ובמרדנות לא יאה לילדה רק בת שש שנים. אמה, שהביטה בעין רעה,
כיצד מחוללת בבואתה המשתקפת בה מן ההווה, הטביעה את צערה
במסרגה. כל היום הייתה יושבת בפינת הסלון, וסורגת. לא בגדים
סרגה. כאשר נולדה ביתה השניה, הניחה לה.
יום אחד, כשחזר הבייתה היה עד לדבר נורא. הילדה הטביעה את ראשה
בתוך שמלתה של האם, מתחככת בה, שהייתה ישובה מול שולחן התפירה,
מכה בה. עיניה בערו, אך הבעת פניה לא נשתנתה. כה שקועה הייתה
באותה הזייה, שלא שמה ליבה לאב שעמד מולה סמור שיער. נכנס, ולא
אמר דבר. אך אלוקים בשמים יודע מה נתחולל בו. את ראשה של ביתו
לא ראה: שיערה סכך בה, כפרוכת בעדה. לא זזה, ולא השמיעה קול.
כאשר כילתה זעמה, או נגמרו כחותיה, שמטה הבת. קמה, והשליכה את
עצמה על בעלה: את התמונה של אבא שברה. היא מררה בבכי, ומשכה
בשיערו המדובלל. התינוקת זעקה בחדרה כל אותו הלילה, הפכה אותו
לשעות ארוכות שלא ניתן לנוח בהן.
אל תחשוב אותי למוג לב, התחנן בפני. סיפר שהיה עומד מולה, ורק
כשהיה פוצה פיו הייתה מתחילה לגדף אותו, ולהאשים אותו במר
גורלה, בכך שקרעה מבית הוריה, בכך שטימא אותה והרס את יופי
נעוריה וכו' וכו'... עד להתרחשויות האלה שהכבידו על לבו, חש
שלא יכול יותר. חרף מראהו, אמר, הוא אדם רגיש. לא יכול היה
לסבול (ונקודה זו הנמיך את קולו) התנהגות כזו, התעללות כזו.
אבל כל זה היה בסדר. המלאכית שלו, כפי שכינה אותה, עשתה מאמץ,
והדברים נרגעו. לאמא חזרה גמישות האצבעות, והילדה הייתה חוזרת
הביתה מאוחר.
כך היה כל העת, עד שיום אחד לא חזרה. זוג ההורים ישב בסלון,
והאישה החלה להקניט אותו שבת האחת עשרה הפרוצה שלו שוב פעם
משרכת דרכיה. לאחר שכמה שעות ישבו זה אל מול זו, שומע את
גידופיה ואת קללותיה, אמר לה שתלך לישון. ושניהם הלכו.
הוא מספר, שניעור אל תוך האפלה. האישה הייתה בחלוקה, מקרקרת
סביב המיטה, שיערה סתור בפניה, צורחת, אכולת תזזית. לפני
שהספיק לתפוס את המתרחש, פרצה החוצה לרחוב, מיללת את שם ביתה
הקדושה, תולשת קווצות מראשה, פעמים מועדת ונופלת ארצה, פעמים
עוצרת לפתע ומקשיבה. אז החלה להיכנס לבנינים, מתדפקת על
הדלתות, קוראת ענוני, ואינם. כשהבינה שהכל עלום ונעול בפניה,
צווחה אף יותר חזק, קוראת לשכנים כפויי טובה, רוצחים, כופרים,
ועוד מיני שמות שהלשון הנקייה אינה סובלת.
כשחזרה הביתה ניגשה למיטת ביתה, נשקה את הכר עליו שכבה, ואחר
כך קרעה את מצעיה ובגדיה. על הבת הקטנה לא יכלה להניח מבטה. כל
הרע בעולם התנקז כשופכין אל תוך חסרת הישע.
אז הוא מספר שעזב, השאיר לשתים את מה שהיה לו, והניח אותן לבד.
יותר לא דיבר אלי, וכשהפציעה החמה, נסתלק.