לפעמים כל מה שרציתי היה לשבת יחד איתך, מחובקים. לתת ליד שלי
לחפור בתוך השיער הארוך שלך, ללטף, לטבוע בתוכו. רציתי לבהות
בעיניים הכחולות כל כך שלך כשהן יהיו מזוגגות לגמרי, או להניח
את הראש שלי על הכתף שלך ולהרגיש את הלב שלך פועם ממש חזק.
רציתי שיהיה לנו רע ביחד כדי שנוכל לבכות אחד בשביל השני ולהקל
על שנינו את הכאב. שנזריק זה לזו ואז נשכב על השטיח ונסתכל על
התקרה ונדמיין שאנחנו רואים בה כוכבים או עננים או שמש, לפי
מצב הרוח. רציתי להזות איתך, פשוט כי זה נראה לי טוב יותר מאשר
להזות אותך כשאני לגמרי לבד.
רציתי שתקום פתאום ותיקח את הגיטרה ביד, ותפרוט על המיתרים שלה
ברכות, בעיניים עצומות, כמו שאף אחד לא יודע לעשות יותר טוב
ממך. רציתי שתצעק החוצה את הכאב שלי, כי זה היה יותר קל מלצעוק
אותו בעצמי, ואתה ממילא ידעת לעשות את זה כל כך טוב. רציתי
שתצעק עד שהגרון שלך יכאב כדי שזה יפצה על הכאב שלי.
לפעמים רציתי רק להקשיב לך, שפשוט תדבר איתי ותחשוף בפניי את
הכל, כל הכאב, כל הפחדים שלך במערומיהם. לא הייתי מעולם הטיפוס
המקשיב או המבין או העוזר, אבל במקרה שלך זה היה שונה. רציתי
שתדבר איתי ואני אטעם מהכאבים שלך, איטמע בתוך הפחדים שלך,
ואשכח משלי. שתחשוף בפניי את המחשבות שלך, בלי צנזורה, בלי
מתווכים, כדי שאני אוכל להקשיב לך ולהתפעל מהגאונות שמובעת
בפשטות כזו בקול הצרוד שלך.
רציתי שתדליק סיגריה ותעשן אותה בשקט, בלי מילים, ושאני אוכל
לשבת לידך ולשאוף מהעשן שלך, ולהעמיד פנים שזה העשן שלי. רציתי
שתשלוף עוד סיגריה מהחפיסה שלך ותציע לי אותה ואני אסרב, כי
אני יותר חזקה ממך ולא מעשנת, כי אני לא צריכה את הניקוטין
שיזרום בתוך הדם שלי וירעיל אותי מבפנים. וכשתשמע את זה אתה
תחייך את החיוך הקצת מריר שלך, ופשוט תניד בראשך בתנועה שיכולה
להתפרש בכל דרך שאני ארצה. ואז תשאף עוד שאיפה מהסיגריה, שאיפה
שתהיה הפעם גם בשבילי, ולא תאמר כלום.
לפעמים רציתי להוציא אותך מהדיכאון הנצחי הזה, שכבר הפך לסימן
ההיכר שלך. רציתי לקחת את היד שלך ולמשוך אותך איתי, להראות לך
כמה שהעולם יפה בעצם, כשמסתכלים במקומות הנכונים, וכמה שזה לא
שווה למות סתם ככה. ידעתי שדבר כזה לא ישפיע עלי אף פעם, אבל
אתה תמיד היית שונה ממני ומכולם. רגיש יותר, אכפתי יותר. בדיוק
סוג האדם שיכול לצאת מהדיכאון שלו כשיעמידו אותו על טעותו.
הכי רציתי שנתמזג פתאום ונהפוך לבן אדם אחד, פשוט כי זה נראה
לי כל כך מתאים. לא היה לי אכפת לאבד חלק ממני בשביל האיחוד
הזה, וקיוויתי שגם לך לא יהיה אכפת לאבד קצת מעצמך. רציתי
להפוך לחלק ממך כדי שאני אוכל לקרוא את המחשבות שלך מבפנים,
כדי שאני אוכל להרגיש את הכאב שלך חורט גם עלי, כדי שגם אני
אתכווץ מהפחדים שלך. כדי שרגעי האושר שלך, מעטים ככל שיהיו,
יחלחלו לתוכי ויחיו אותי.
לפעמים אני רוצה לראות אותך רק לרגע אחד, רק למשוך לשניה קצרה
אחת את תשומת לבך, כדי לספר לך שדווקא עכשיו, כל כך הרבה זמן
אחרי, כשהקול שלך חודר לתוכי והגיטרה שלך רועמת אל תוך הלילה,
אני מרגישה את החלום שלי מתגשם. |
