מיואשת מזה שכבר שעות אני יושבת בתחנה ושום אוטובוס לא מגיע,
התחלתי לצעוד לי לביתי בזעם, אפילו שמדובר בהליכה של כמה שעות
טובות.
לא היה לי כח לכלום, רק דחפתי לאוזניים אוזניות עם מוזיקה בפול
ווליום והלכתי מהר.
מתעלמת מהדרך, מתעלמת ממזג האוויר, ובעיקר מתעלמת מהמכונית
שעצרה אחריי.
אז היא המשיכה לנסוע, ועצרה שוב.
ראש קטן בצבץ מהחלון, ואמר איזה משהו. הייתי רחוקה מדי וחסרת
עניין בשביל לפענח מה זה היה,  ואני רק זוכרת שסמל המרצדס
המבריק סינוור אותי.
"מה?" שאלתי באדישות.
הוא סימן לי להתקרב, ואני אמרתי שידבר הוא חזק יותר.
"את יודעת איך זה, כשרואים משהו יפה חייבים לעצור..."

לימים הוא היה מתקשר.
אני אפילו לא שמרתי את המספר שלו, ומעולם לא חשבתי על להרים
צלצול בעצמי.
הייתי בת 16 וקצת, והוא היה בן 24. סטונדנט שנה מי זוכר איזו,
ראיית חשבון. הקול שלו היה טוב אליי, ואף פעם לא הבנתי למה
נתתי לו שלא כהרגלי את מספר הפלאפון הנכון, ולמה אני ממשיכה
לשתף איתו פעולה כשהוא מתקשר.
"צריך להיפגש מתישהו", הוא היה אומר בכל שיחה ושיחה, ואני
הנהנתי בקול רם, אבל לא ממש התעמקתי בזה.

אחרי חודשיים נפגשנו.
הוא אסף אותי עם המרצדס הכסופה שלו, לבוש במיטב המותגים.
עשה לי סיור בדירה שלו, שכונת עשירים עם בריכה וחדר כושר
צמודים.
דירה שעוצבה ע"י מעצבות שהובאו במיוחד מהונגריה, וללא ספק
מרשימה.
בר פרטי, סלון עוצר נשימה.
ישבנו בסלון שלו, הוא מזג לי איזה משהו מהבר, ועניינים התחילו
להתחמם.
אז התמזמזנו קצת.
אחר כך הוא ניגן לי על הגיטרה שלו ושר, זה היה כל כך מקסים
ואפילו שהיה ברור לי שאיני הראשונה ששומעת את אותו שיר אהבה
ענוג בוקע מגרונו וממיתרי הגיטרה, היה כל כך הרבה קסם באוויר.


לא עבר זמן רב ומצאנו את עצמנו בחדר השינה שלו. מיטה רחבה
ורכה, תאורה תוך קירית מעומעמת, מראה מנקר עיניים...
רציתי להאמין שככה גם אזכה אני לחיים כאלו,
ששם באמת נמצא המפתח הקטן שלי.
במקום מסוים בתוך הראש שלי התחלתי לדמיין, אפילו שניסיתי
להימנע מזה, איך הוא יפנק אותי, ואיך אמא ואבא יאהבו אותו.
איזה חיים טובים יהיו לנו יחד, ואיך יקנאו בי כולן.

הייתי כמו כל הילדות האלו, של "הו, אני כבר בת 16 ועוד לא
עשיתי מספיק, ולא הכרתי מספיק".
אבל כשהוא לחש לי מילים יפות, האמנתי לכל מילה, וחייכתי חיוך
מסוג של "אני יודעת". אני יודעת שאני יפה היום, אני יודעת
שהתלבשתי יפה, ואני יודעת שאני מריחה טוב, אני יודעת שאני
שונה, ושאני בוגרת, אני יודעת.

לא הייתי מכנה את מה שעשינו אהבה, אבל התשוקה בערה מבין
הקירות, וכשהחום התפוגג והחלון התחיל להכניס רוח קרה פנימה, אז
ידעתי שהגיע הזמן ללכת.

אחרי שהתקלחתי הוא הסיע אותי הביתה,
ולעולם לא חזרתי.